ע"פ 1139/23

תקציר

במקרה משפטי זה הוטל על ערכאת הערעור להכריע בשתי סוגיות עיקריות: האחת, האם הטענות בדבר עדותה של המתלוננת חייבו את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של בית משפט קמא, מה גם שהמתלוננת, קטינה, לא העידה בבית המשפט וחקירתה לא הושלמה. שנית, בית המשפט בחן אם קיימות ראיות מספיקות להרשעת המערער לפי חוק הגנת ילדים. ככלל, ערכאות ערעור נמנעות מלהתערב בממצאי בית משפט קמא, אלא אם כן ראיות ברורות מצביעות על כך שהתרשמותו של השופט קמא הייתה בלתי סבירה, במיוחד בתיקי עבירות מין שבהם שוררים מצבים של "גרסה מול גרסה". במקרים כאלה קיימות שלוש גישות: הקפדה על אי-התערבות, בחינה מדוקדקת של עדויות יחידות, ודרך ביניים המכירה בית-משפט קמא ביתרונו של בית-משפט קמא בהערכת עדים. עם זאת, כאשר עדותו של קטין אסורה, המרחק בין משפט קמא לבין הערכות ערכאת הערעור מצטמצם, ומאפשר גמישות רבה יותר להתערבות בערעור. במקרה דנן, בית המשפט לערעורים לא מצא עילה לערער על קביעות המהימנות של בית משפט קמא ביחס לעדותו של המתלונן או להצהרות עדים אחרות, התומכות בתפיסתו של בית משפט קמא את עדותה של המתלוננת כקוהרנטית ומהימנה למרות כמה סתירות המאפיינות קטינים. העדות נמצאה אותנטית, מאוששת על ידי פרטיה ועקביותה של המתלוננת תחת בדיקה. טענות המערער בדבר "זיוף" או "זיהום" עדותה של המתלוננת נדחו, שכן הראיות לא תמכו בהשתלת זיכרון כוזב. כמו כן, בית המשפט אישר את חוקיות איסור עדותה של המתלוננת לפי חוק הגנת הילד, תוך הדגשת שיקול הדעת הרחב המוקנה לחוקר ילדים בנסיבות כאלה. בית המשפט בחן גם את הדרישה לסיוע, והגיע למסקנה כי צילומי מצלמות האבטחה וחוסר העקביות בדברי המערער מילאו דרישה זו, המאששים את עדותו של המתלונן. הסבריו המשתנים של המערער בנוגע לאירועים קריטיים נחשבו לשקרים, והוסיפו להפליל אותו. ככלל, הראיות תמכו בהרשעה מעבר לכל ספק סביר, ועונשו של המערער, ההולם את חומרת העבירה, לא הצדיק הפחתה, נוכח היעדר חרטה והכחשת אשמה מתמשכת. לפיכך נדחו שני הערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין.