ה"פ 52004-06-13

תקציר

המבקשת, אביב ושות' חברה קבלנית, התקשרה בהתקשרות עם המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, בשנת 2005. על פי החוזה, אביב תסייע לעירייה לקדם תוכנית בנייה שתאפשר בנייה של לפחות 550 יחידות דיור על מגרש בתחום המוניציפלי. בתמורה, תעביר העירייה חלק ניכר מזכויותיה בקרקע האמורה לאביב. לחוזה היה לוח זמנים של 60 חודשים להשלמת הליכי התכנון, כאשר לעירייה הייתה סמכות להאריך תקופה זו בשתי תקופות נוספות של 12 חודשים. אין חולק כי אביב פעל במלוא המרץ מול העירייה לקידום הליכי התכנון. עם זאת, הליך התכנון נתקל בהתנגדויות ועיכובים, ותוכנית הבנייה הראשונית נדחתה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז. כתוצאה מכך, לוח הזמנים של החוזה הסתיים ללא אישור התוכנית. אביב הגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי המאשר את החוזה ומחייב את העירייה להאריכו מעבר לתנאים הראשוניים. אביב טען כי יש להאריך את החוזה, במיוחד לאור העיכובים והשינויים הבלתי צפויים בתוכנית הבנייה, כדי לאפשר את אישור התוכנית. בנוסף, אביב טען כי העירייה עצמה סברה שיש צורך בהארכה וכי החוזה, בהיותו "חוזה יחס", מחייב את שני הצדדים לפעול בתום לב ובגמישות. העירייה טענה כי תוקף החוזה פג וכי כל התקשרות נוספת מחייבת אישורים חדשים. הם הדגישו כי לוחות הזמנים של החוזה סוכמו וכי על העירייה, כרשות ציבורית, לעמוד בהם. זאת ועוד, הארכת החוזה ללא אישורים מתאימים תפגע בעקרון השוויון בין המציעים. העירייה גם הפריכה את הטענה כי לא פעלה בתום לב וכי הנסיבות הנוכחיות מצדיקות הארכה. בית המשפט מצא כי התנאי בחוזה בדבר אישור תכנית הבנייה בתוך 60 חודשים הוא תנאי מפסיק. לפיכך, לעירייה הייתה הזכות לבטל את החוזה עם פקיעתו, מה גם שהעירייה הפעילה את שיקול דעתה להאריך את החוזה פעמיים, כפי שנקבע. בית המשפט הדגיש כי לשון החוזה ותכליתו האובייקטיבית של ההסכם מצביעות על כוונת הצדדים לקיים חוזה קצוב בזמן. הארכת החוזה תשלול את תנאי הסיום ותפגע בעקרון השוויון בין המציעים. כמו כן, דחה בית המשפט את טענותיו של אביב כי התנהלות העירייה או הנסיבות מצדיקות הארכה. מהראיות עולה כי העירייה סברה כי החוזה פקע ולא מנעה מאביב לעמוד בהתחייבויותיה. בית המשפט גם לא מצא את תוכנית הבנייה הנוכחית שונה מהותית או מורכבת יותר מזו הראשונית, וגם לא חלו עיכובים בלתי צפויים. לבסוף קבע בית המשפט כי החוזה אינו "חוזה יחס", וגם אם כן, העירייה מילאה את חובת תום הלב. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של אביב, בקובעו כי תוקף החוזה פג בספטמבר 2012, והורה לאביב לכסות את הוצאות העירייה בסך 25,000 ₪.