ע"א 243/83

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט העליון את אחריותה (של המשיבה) של רשות ציבורית כאשר הגישה בטעות כתב אישום נגד אדם חף מפשע בשל רישומי רישוי מיושנים. המשיב מכר את רכבו, אך המשיך לקבל דוחות עבירה בגין מעשים שביצע הבעלים החדש. למרות ההודעה לרשות, המצב נמשך והוביל למעצרו שלא כדין. הערכאות הנמוכות דחו תחילה את טענות המשיב לרשלנות, וטענו כי הרשות פעלה באופן סביר תוך הסתמכות על רישומים רשמיים. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, והדגיש את חובתה של הרשות הציבורית לנהוג בזהירות לאחר שנודע לה על הטעות. בית המשפט העליון אישר נימוק זה, בקובעו כי רשויות אלה כפופות לאותם סטנדרטים של רשלנות כמו יחידים. ההחלטה הדגישה את מורכבותם של דיני הנזיקין, והדגישה כי רשלנות יכולה להתקיים גם לצד מסגרות סטטוטוריות רחבות יותר, כמו אלה הנוגעות לתביעות פסולות. בית המשפט קבע כי מצוקה נפשית והטרדה יכולות להוות נזק בר פיצוי, והדגיש את הצורך של גופים ציבוריים לנקוט אמצעי זהירות סבירים מפני נזקים צפויים. בסופו של דבר, פסק הדין הדגיש כי על גורמי השלטון להבטיח פעולות מדויקות ובזמן כדי להגן על הפרט מפני טעויות מנהליות והשלכותיהן. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לפצות את המשיב, תוך קביעת תקדימים חשובים בתחום האחריות המינהלית והאחריות לרשלנות ציבורית.