ת"א 63137-11-14

תקציר

השופטת פוסקת לטובת בקשת התובעים לרשום את זכויותיהם בחלקת אדמה מבלי להכיר בזכות המעבר לה טוענת הנתבעת מס' 14, וכן מורה על ביטול הערת האזהרה של האחרונה על הנכס. ההחלטה מתבססת על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, השופטת מדגישה כי ההסכם שנחתם בין הנתבעת מס' 14 לבין איאם, המקנה זכות מעבר, אינו תקף משום שלא נחתם על ידי כל הבעלים המשותפים של החלקה. מאחר והקרקע המדוברת הינה בבעלות משותפת ללא הסכם שיתוף, כל עסקה לגביה חייבת לערב את כל הבעלים. טענתו של נאשם 14 כי לא היה מודע לבעלות המשותפת נדחית, נוכח ניסיונו בעסקאות רכישת מקרקעין והודאתו כי ידע על הבעלים האחרים. זאת ועוד, השופטת מדגישה את היעדר הרישום והגילוי של ההסכם, ומציינת כי בקשתה של הנתבעת מס' 14 למתן פסק דין הצהרתי, שלא כללה את התובעים כמשיבים, נעשתה בחוסר תום לב. השופט גם מפריך את טענת הנתבע מס' 14 כי יש להקדים את העסקה הקודמת שלו על פני רכישתם המאוחרת יותר של התובעים. לטענתם, העסקאות אינן סותרות באמת, שכן מדובר במוכרים שונים. בנוסף, לא ניתן לראות בנתבע מס' 14 כמי שפעל בתום לב, ואין כל הוכחה כי שילם עבור זכות המעבר. מעדויות התובעים, הנתמכת על ידי מודד, עולה כי לא היו מודעים לזכות המעבר הנטענת, והשופט מקבל את טענתם כי רצו לוודא שלא קיימות בעיות לא ידועות טרם רכישת הנכס. השופט דוחה גם את טענתו החלופית של נאשם 14 בדבר טובת הצורך, ומציין כי החוק הישראלי אינו קובע זכות מעבר כזו לבעלי קרקעות ללא גישה ציבורית לרכושם. דוקטרינה זו, המבוססת על הדין האנגלי ועל תקנת הציבור, צריכה להיות מיושמת באופן צר ובוודאי שאינה חלה במקרה זה בו זכות המעבר לא ניתנה כדין. לבסוף, השופט מורה לנתבעת 14 לשלם את שכר טרחת התובעים והוצאות המשפט, תוך חלוקת ההוצאות בגין הגשת הסכמים מיותרים בין איאם לאביה.