רע"א 5902/12

תקציר

הערעור בפני בית המשפט הוא בשאלה האם המערער, שבבעלותו שדות חקלאיים ביישובי עוטף עזה, זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים בגין הנזק הכבד שנגרם לגידוליו. הנזק נגרם בשל חוסר יכולתה של המערערת לרסס את הגידולים במשך עשרה חודשים, בשל איסור טיסה שהטיל עליה גורמי הביטחון בטווח של שלושה ק"מ מגדר המערכת התוחמת את רצועת עזה. איסור זה נבע מחשש לפעולות איבה, קרי כוונת גורמי טרור ברצועת עזה להפיל מטוסים ישראליים. המערער טען, כי יש לראות בפגיעה בגידוליו "נזקי מלחמה" או "נזק עקיף" שנגרם כתוצאה ממניעת פעולות איבה. מנהל קרן הפיצויים סירב להכיר בתביעתו של המערער, וערעורו נדחה על ידי ועדת הערר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המערערת זכאית לפיצוי. מנהל קרן הפיצויים ערער לבית המשפט. השופט דנציגר פתח וציין כי הערעור מעורר שאלה עקרונית הנוגעת לפרשנותו של חוק הפיצויים, המחייבת לבחון את תכלית החוק, את לשונו ואת ההשלכות של פרשנותו המרחיבה כך שתכלול גם מקרים בהם נגרם נזק כתוצאה מפעולות מנע שמטרתן למנוע פעולות איבה. לאחר שבחן את לשון החוק ואת תכליתו, הסכים השופט דנציגר עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש מקום להבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסיקה קודמת ולהכיר בזכותה של המערערת לפיצויים. עם זאת, היא הדגישה את הצורך לנהוג בזהירות והתוותה מבחני עזר לאיתור מקרים המצדיקים פיצוי לפי חוק הפיצויים. השופט דנציגר הגיע למסקנה כי במקרה הספציפי זכאים המשיבים לפיצויים, ועל כן יש לדחות את הערעור. השופטת ארבל הסכימה עם עמדתו של השופט דנציגר, והדגישה את הצורך להימנע מפרשנות מרחיבה של החוק שתטיל אחריות מוחלטת על המדינה ונטל כבד על הקופה הציבורית, תוך הבעת הבנה לעניינם של המשיבים. גם השופט שהם הסכים עם פסק דינו של השופט דנציגר.