בש"א 9685/06

תקציר

התיק סובב סביב הבעלות על פיצויי פיטורים, הנובעים מפשיטת רגל הן של חברה והן של אחד מעובדיה לשעבר. הנאמן המייצג את האינטרסים של נושיו של העובד פושט הרגל טען כי יש להעביר את כספי פיצויי הפיטורים לעיזבון פושט הרגל, ואילו העובד והמוסד לביטוח לאומי טענו כי פקודת פשיטת הרגל וחוק הביטוח הלאומי מגנים על כספים אלה מפני תביעות על ידי הנאמן. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי זכותו של אדם לגמלה אינה מוקנית לנאמן בהליכי פשיטת רגל, חל על המקרה הנוכחי. פיצויי הפיטורים המדוברים ניתנו לעובד לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, המבטיח הטבות לעובד במקרים של פשיטת רגל או פירוק מעסיק. בבואו לפרש את החוקים הרלוונטיים הדגיש בית המשפט כי חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי ויש לפרשו לאור מטרותיו. בעוד שלשונו של סעיף 311 ברורה וממנה עולה כי הוא חל על כל הגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי, לרבות קצבאות פרק ח', ציין בית המשפט כי הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא הגנה על אמצעי הקיום של המוטב. בית המשפט הסכים עם הנאמן כי יש לקרוא את פקודת פשיטת הרגל ואת חוק הביטוח הלאומי יחד, וכי הפקודה מעניקה לבית המשפט שיקול דעת לגבי הכנסות החייב. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הוראות סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי גוברות במקרה זה. כתוצאה מכך, פיצויי הפיטורים שמקבל העובד באמצעות גמלת המל"ל אינם מתחלקים בין נושיו של העובד. עם זאת, בית המשפט הציע פתרון לפיו ניתן להגדיל את התשלומים החודשיים לעובד, ובכך לאזן בין האינטרסים של העובד ושל הנושים מבלי לסתור את ההגנה שמקנה סעיף 311. עוד קבע בית הדין כי העובד אינו צריך לפצות את עיזבון פשיטת הרגל בגין שכר הטרחה ששילם מסכום ההטבה.