ע"א 5710/05

תקציר

התיק סובב סביב זוג גרוש וארבעת ילדיהם הקטינים, כאשר האם מבקשת טיפול נפשי בהוראת בית המשפט עבורם. האב מתנגד לבקשה זו, מה שמוביל לשורה של הליכים משפטיים. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (חוק הכשרות) וחוק הנוער (טיפול והשגחה) מסמיכים שניהם את בית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטינים. בעוד חוק הכשרות מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב, חוק הנוער קובע תנאים ספציפיים. ההבדל העיקרי נעוץ בתכליתו של כל חוק: חוק הנוער חל כאשר הקטין נזקק, ואילו חוק הכשרות עוסק במחלוקות הוריות. עם זאת, בפועל, המצבים לעתים קרובות חופפים, וההבחנה ביניהם לא תמיד יכולה להיות מוצדקת. על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ולפעול על פי נהלים מסוימים, לרבות שמיעת הקטין והאחראים לו, קבלת חוות דעת מקצועית וציון סוג הטיפול ומשכו. במקרה הספציפי, בית המשפט מורה על טיפול פסיכולוגי זמני על סמך היעדר ראיות מספיקות, אך מאחר שהאב הסכים לדחות את ערעורו הראשוני, הערעור נדחה, ובית המשפט לענייני משפחה נותר להחליט על טיפול קבוע בהתאם לעקרונות שהותוו. פסק דינה המקיף של השופטת ארבל מפרט את הפרוצדורה שעל בית המשפט לנקוט על פי חוק הכשרות להורות על טיפול פסיכולוגי, להבטיח את שלומו של הקטין ואת האוטונומיה ההורית שלו.