ע"פ 6124-03-17

תקציר

הרכב השופטים הסכים עם החלטת בית משפט קמא לקבל את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, המסמיכה בית משפט לחייב אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידו, בשל אי ציות המערער לצו הריסה והמשך השימוש הבלתי חוקי בקרקע. השופטים דחו את טענות המערער כי נשללה ממנו זכותו להציג ראיות, וקבעו כי היו לו הזדמנויות רבות לעשות כן במהלך שלושת דיוני ההוכחות. הם גם הסכימו עם פרשנותו של בית משפט קמא להיקפו של צו ההריסה וקביעתו כי הצו לא מומש במלואו. זאת ועוד, קבעו השופטים כי טענות המערער בדבר אפשרות הקמתם של מבנים חדשים על ידי צדדים שלישיים לאחר הוצאת צו ההריסה אינן רלוונטיות, שכן הצו חל רק על המבנים המפורטים בכתב האישום המקורי. באשר להעברת הזכויות הנטענת במקרקעין, הסכימו השופטים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת נותרה אחראית לקיום הצווים. הם מצאו כי ההעברות לא בוצעו כראוי וכי למערערת נותר אינטרס מובהק במקרקעין. לפיכך, הצווים שהוצאו נגדו באופן אישי עדיין היו בתוקף. עם זאת, השופטת נאות פרי הציעה להפחית את הקנס היומי בגין ביזיון ל-500 שקל מ-3,000 השקלים המקוריים שהטיל בית משפט קמא, בהתחשב באפשרות שגורמים נוספים עשויים להיות מעורבים בשימוש הבלתי חוקי בקרקע. בנוסף, ביטלו השופטים את הקנס המיידי בסך 10,000 שקל, בהתחשב באופיו הצופה פני עתיד של ביזיון בית המשפט. השופטים הדגישו את הצורך של המשיב (ככל הנראה גוף שלטוני) לבצע את צו ההריסה ולהפסיק לדבר "בשני קולות" – לבקש סנקציות על אי ביצוע תוך הימנעות מביצוע הצו בעצמו. הם הדגישו כי על המדינה להפעיל את סמכותה לבצע את ההריסה ולא לנקוט בהליכי ביזיון. ההחלטה לדחות את הערעור, עם שינויים בקנסות, התקבלה פה אחד.