ע"ע 22363-09-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב קבלת ערעור וערעור שכנגד על שתי תביעות בין מבקש למשיב. הערעורים נוגעים ליחסי העבודה בין הצדדים, תוך התמקדות ספציפית בפיצויי פיטורים, פדיון דמי חופשה והבראה ותביעות פיצויים נלוות אחרות. השאלה העיקרית היא האם הערעור השני, המאופיין כערעור נגדי על ידי המבקש, הוגש בתוך פרק הזמן שנקבע. פסק הדין מתעמק בפרשנות תקנות בית הדין לעבודה הרלוונטיות. על פי תקנה 73, המועד האחרון להגשת ערעור הוא שלושים יום מיום מתן פסק הדין של בית המשפט האזורי. במקרה דנן, פסק הדין נמסר לבא כוח המבקש ביום 23.6.2011, ממנו משתמע כי הערעור היה צריך להיות מוגש עד ליום 6.9.2011. הערעור הנגדי של המבקש הוגש ביום 25.9.2011 ועבר את המועד האחרון. בית המשפט בוחן את האפשרות להאריך את המועד תחת שתי הוראות רגולטוריות. הראשונה, תקנה 99, נוגעת לערעורים שכנגד ומחייבת את המשיב להגיש הודעת ערעור בתוך עשרה ימים מיום קבלת הערר הראשון, ובלבד שיוגש לפני הדיון. מאחר שהמבקש לא עמד בלוח זמנים זה, בית המשפט דן בתקנה 125, המאפשרת הארכת מועדים סטטוטוריים מטעמים מיוחדים. בית המשפט מפרש "טעמים מיוחדים" בצמצום, תוך התייחסות לנסיבות שאינן בשליטת הצדדים, כגון מחלה או אירועים בלתי צפויים. נימוקי המבקש לערעור המאוחר, בטענה כי המשיב חדל מלהתקיים, אינם נתמכים בראיות ועל כן דינם להידחות. יתר על כן, בדיקה פשוטה הייתה מגלה כי לחברה עדיין יש חובות משפטיות, מה שהופך טענה זו לחסרת תוקף. למרות שבית המשפט מכיר לגופן של חלק מהטענות שהועלו בערעור, הוא מדגיש כי ארכה להגשה מחוץ למועד חייבת להתחשב בסיכויי ההצלחה, שבמקרה זה אינם פשוטים. משכך, בעוד הבקשה לדחיית הערעור שכנגד מתקבלת, הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור מתקבלת על פי הנסיבות הספציפיות. יש לציין כי לא ניתן צו הוצאות.