ת"א 39113-09-15

תקציר

עיקר המחלוקת בתיק זה נסובה סביב טיב הזכויות של ד"ר לבר ורעייתו בחלקת קרקע באשקלון, אותה הורישו לתובע. השאלה הקריטית היא האם הם היו הבעלים של הקרקע או רק החזיקו בחוזה חכירה מוגבל בזמן שהסתיים לפני מותם. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו ומצא כי לשונו הברורה והחד-משמעית של החוזה שנחתם בשנת 1962 קובעת חוזה חכירה ל-49 שנים, ללא כל הוראות להארכת התקופה או למתן זכויות קבועות. נסיבות כריתת החוזה, לרבות הצורך הציבורי בשירותים רפואיים באותה עת, תמכו במסקנה כי הכוונה הייתה להעניק חוזה שכירות לתקופה קצובה. זאת ועוד, התנהלות הצדדים לאורך השנים לא הצביעה על כל מצג או הבטחה מצד העירייה לד"ר לבר כי יקבל בעלות על הקרקע. אין די בהתייחסויות העירייה ל"רכישה" או ל"רכישה" של זכויות על ידי ד"ר לבר כדי לשנות את תנאי החכירה שנקבעו במפורש בחוזה. ככלל, הראיות הצביעו על כך שד"ר לבר היה מודע לטיב זכויותיו וכי יידרש הסכם חדש כדי לקבל בעלות. לפיכך, נדחתה הטענה כי לתובע זכויות בעלות. במקום זאת, בית המשפט קבע כי ד"ר לבר החזיק בחכירה פשוטה לתקופה קצובה של 49 שנים. התובע חויב לשלם לנתבע 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכר דירה.