ע"א 120/79

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת המפקח על מקצועות רפואיים להעמיד רופא מורשה, המערערת, בפני ועדה רפואית לבחינת כשירותה הנפשית לעסוק ברפואה. המערער אושפז בעבר בשל בעיות נפשיות והיה מעורב גם בסכסוכים עם עמיתים בעבודה. החלטת הנציב התבססה על סעיפים 31, 32 ו-33 לפקודת הרופאים, המאפשרים לנציב למנות ועדה רפואית להערכת כשירותו הנפשית או הגופנית של רופא. המערערת טענה כי הנציבה לא ניהלה הליך תקין בטרם החליטה להציגה בפני הוועדה וכן הטילה ספק בתוקפה של ההחלטה עצמה. בית המשפט העליון קבע כי הנציב פעל כראוי בכך שהזמין את המערערת לשיחה ושמע את טענותיה בטרם החליט. הגם שהנציב הנוכחי לא היה חייב לשקול מחדש את התיק, הוא גם נתן למערערת הזדמנות להציג את טענותיה, אותה ניצלה בפועל. בית המשפט הדגיש את ההבדל בין דיון לפני ואחרי החלטה, וקבע כי בעוד האחרון יכול לרפא פגמים פרוצדורליים, אמות המידה להערכת כשירותם שונות. בית המשפט מצא כי הנציב שקל את כל הגורמים הרלוונטיים ולא שגה בהחלטתו להפנות את המערער לוועדה רפואית. כמו כן, הודגש כי זכותה של המערערת לערער לבית המשפט העליון לא פחתה מעניינה להישמע בפני החלטת הנציב. פסק הדין פירט גם את הנסיבות שבהן יש לקיים דיון מקדמי, במיוחד כאשר ההחלטה מבוססת על התרשמות או דו"ח, ולא על חוות דעת רפואית מוסמכת. לבסוף, ציין בית המשפט כי להחלטה להפנות רופא לוועדה רפואית היו השלכות פוטנציאליות על שמה הטוב ועתידה, אך גם הדגיש את האחריות כלפי הציבור ואת הצורך להגן על בטיחות המטופלים. בהתחשב בשיקולים אלה, נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם את הוצאות המשיב.