עע"מ 4768/22

תקציר

פסק הדין מאמץ את נימוקי בית המשפט המחוזי לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, עם כמה הבהרות ודגשים. היא מתייחסת לפרשנות סעיף 7.2 לתכנית, הקובע פרק זמן למימוש ומאפשר הארכה עם אישור הוועדה המחוזית. בית המשפט קובע כי תוקפה של התכנית נפסק אם לא תוארך על ידי הוועדה בתום תקופת הביצוע. בעוד שניתן להאריך את התכנית הן בתוך תקופת תוקפה והן לאחריה, בית המשפט מדגיש כי הארכות רטרואקטיביות צריכות להיות החריג ולא הכלל. לפיכך, על מוסד התכנון לבחון היטב את ההצדקה להארכה כזו, בהתחשב בזמן שחלף מאז פקיעת התכנית ובשינויים במצב העובדתי והמשפטי. במקרה זה, הוועדה המחוזית לא שקלה די הצורך את המשמעות של חידוש תוקפה של התכנית לאחר תקופה ארוכה ואת השינויים שחלו בה. בנוסף, הוועדה לא התייחסה לשיקולים תכנוניים מהותיים, ובהם ההשפעה על עטלפים החיים במערה על יישום התכנית והגבלות תמ"א 1 על אפשרויות הפיתוח בשטחי יער. פסק הדין מכיר בחשיבות הפיתוח הכלכלי אך גם מדגיש את הצורך ההכרחי לשמור על משאבי הטבע לטובת הציבור. משכך, נדחית העתירה להארכת תוקפה של התכנית, ולא ניתן צו להוצאות נוכח השקעתה של המערערת בקידום התכנית. השופטת ברק-ארז והשופטת כנפי-שטייניץ מסכימות עם פסק הדין.