ת"א 33559-09-10

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא עתירה לאכיפת פסק חוץ בישראל. המבקשת, גרבר, הינה חברה ניו-יורקית אשר הלוותה כספים לשתי חברות זרות בבעלות אזרח ישראלי, נאשמת 1, ונרשמה בישראל כנתבעת 4. גרבר טוענת כי הנתבעים הפרו את הסכמי ההלוואה והבריחו את היהלומים והתכשיטים, לרבות לישראל. גרבר תבע בבית משפט בניו יורק והשיג צו תפיסה וצו מניעה זמני. הנתבעים לא קיימו את פסק הדין וגרבר הגישה תביעה חדשה בישראל, עתרה לאכיפת פסק החוץ וביקשה סעד הצהרתי וצו מניעה. הנתבעים טענו כי החלטת בית המשפט בניו יורק היא צו מניעה זמני שעדיין ניתן לערער עליו ולכן לא ניתן לאכוף אותו בישראל. בית המשפט הישראלי קבע כי חוק אכיפת פסקי חוץ מאפשר אכיפה של החלטות זרות שאינן ניתנות עוד לערעור, וזכות הערעור היא המבחן הקובע לסופיות. כוונת המחוקק הייתה לסטות מהמשפט המקובל האנגלי ולקבוע קריטריון שונה לדרישת הסופיות. בית המשפט התייחס גם לאמנות בינלאומיות בדבר הכרה בפסקי חוץ ואכיפתם, התומכות בתפיסה כי ניתן לאכוף החלטה זרה, גם אם זמנית, כל עוד היא סופית ואינה ניתנת לערעור. במקרה הספציפי מצא בית המשפט כי החלטת בית המשפט בניו יורק היא צו סופי העומד בתנאי חוק אכיפת פסקי חוץ, ולכן נעתר לעתירתו של גרבר. יתר על כן, נסיבותיו המיוחדות של המקרה הצביעו על כך שמדובר בפסק דין סופי חלקי גם על פי הדין הישראלי. השופט הורה לנאשמים 1 עד 3 לשלם לגרבר הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 58,000 ₪.