בש"א 230/09

תקציר

פסק הדין דן בבעלות על שתי חלקות קרקע, חלקה 2 וחלקה 13, אשר נרשמו על שם מדינת ישראל. התובע טען כי בבעלותו חלק מהחלקות הללו, כ-7.5 דונם, מכוח החזקה והעיבוד, או לחילופין, הוא זכאי להירשם כבעלים עם תשלום הדל מיסל. הנתבע, לעומת זאת, טען כי יש לדחות את התביעה על יסוד מספר טעמים, לרבות התיישנות, חוסר עילה, חוסר תום לב ושיהוי. בית המשפט פסק לטובת הנתבעת ודחה את תביעת התובע על הסף. נקבע כי טענת הבעלות של התובעת לא נרשמה ולכן לא ניתן לראות בה תביעה לקיומה של זכות במקרקעין מוסדרים. כתוצאה מכך, התובעת לא הייתה זכאית לחריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. עוד קבע בית המשפט כי התביעה נדחתה בזמן, שכן היא לא הוגשה בתוך 25 שנה מיום הגשת עילת התביעה, שבמקרה זה הייתה רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בטענות התובע לפי סעיף 93 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין. הסעיף מאפשר לתקן את הרישום במקרים של רישום או השמטה במרמה, אך בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות למרמה או הטעיה. בנוסף, הטענה לרישום לא תקין נמצאה בלתי ראויה מאחר שזכותו של התובע לא נרשמה קודם לכן. משכך, החליט בית הדין כי תביעת התובעת התיישנה ואינה ראויה, והביאה לדחייתה. התובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך הדין בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן ביום 3.6.2009.