ת"א 62370/06

תקציר

בית המשפט מצא כי חלק מהפרסומים שיוחסו לנתבעים מהווים לשון הרע. הפרסום הראשון, מכתב ששלחה הנתבעת לתובע והועתק למספר גורמים בעירייה ובכלי תקשורת, האשים את התובע, חבר מועצת העיר, בכך שפעל בניגוד לאינטרס הכלכלי של העירייה. בית המשפט מצא כי הפרסום לא היה אמת אלא הגן על הנתבע מכוח סעיף החובה המוסרית והחברתית שבחוק. הפרסום השני, מכתב נוסף ששלח הנתבע לגורמי ממשל וכלי תקשורת, כלל מספר אמירות מכפישות נגד התובע. בית המשפט מצא כי חלק מהאמירות אינן מוגנות אך רובן מוגנות תחת סעיפי החובה והדעה המוסרית והחברתית שבחוק. הפרסום השלישי, מכתב ששלחה הנתבעת למנכ"ל לשכת עורכי הדין ולגורמים נוספים, הכולל שתי אמירות מכפישות נגד התובע. בית המשפט מצא כי אחת האמירות אינה מוגנת בחוק אך השנייה מוגנת תחת סעיף החובה המוסרית והחברתית. התובע ביקש פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין הפרסום השלישי, אותו פסק בית המשפט בסך 25,000 ₪ בשל הכוונה לפגוע ואופי הביקורת כלפי נבחר ציבור. אשר לתביעה שכנגד, דחה בית המשפט את כל ארבעת הפרסומים. הראשון, מכתב שנשלח לראש העיר הנתבע על ידי חברי ועדת הביקורת העירונית, אשר הודלף לעיתונות, לא נשא את חתימת התובע והנתבע לא הוכיח את בסיס הפרסום. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע ועל התובע מוטלת חובה מוסרית וחברתית להזהיר מפני שחיתות אפשרית. הפרסום השני, מכתב ששלח התובע לנתבעת והועתק לחברי מועצת עיר אחרים ולגורם ממשלתי, מתח ביקורת על הנתבעת על בזבוז כספי ציבור על אירוח דמויות פוליטיות. בית המשפט קבע כי אין מדובר בלשון הרע, ולתובע עומדת הגנת סעיף חוות הדעת. הפרסום השלישי, מכתב שנשלח לנאשם בלבד, מתח ביקורת על מצבה האסתטי של העיר ולא נמצא כמפרסם או משמיץ. הפרסום האחרון, שהאשים את הנתבע בשחיתות, לא פורסם על ידי התובע וממילא לא הוכיח את אמיתות הדברים. התביעה העיקרית התקבלה בחלקה והתביעה שכנגד נדחתה. הנתבע חויב לשלם לתובע פיצויים בסך 25,000 ₪, וכן 1,000 ₪ הוצאות משפט ו-18,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בתוספת מע"מ.