בש"פ 22/07

תקציר

בפסק הדין, שעסק בשני מקרים נפרדים, ביקשה המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים מעבר לתקופה הקבועה בחוק, דבר המשקף דילמה בניהול מעצרים ממושכים ללא סיום משפט. התיקים כוללים אישומים חמורים, כולל רצח, ניסיון רצח וקשירת קשר להסלמה באלימות הכנופיות. כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע מתאר קשירת קשר להתנקש בחייו של שלום דומרני, שהובילה לירי ברשלנות באדם חף מפשע, ואילו כתב האישום של בית המשפט המחוזי בתל אביב מפרט שורה של פעולות אלימות הקשורות למניעי נקמה, שהסתיימו גם בריבוי סעיפי אישום. המדינה ביססה את עתירותיה במידה רבה על עדותו של ירון סנקר, ששיתוף הפעולה שלו עם התביעה לא היה ברור, והשפיע על קצב וכיוון ההליכים. בהתאם לסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, בית המשפט הכיר בכך שהמשיבים הוחזקו במעצר למעלה משנתיים וחצי, הרבה מעבר לתקופה של תשעה חודשים שלאחריהם נהוג לשחרר. בית המשפט הכיר גם באתגרים המערכתיים, לרבות מורכבות הפשיעה הגוברת ולוחות הזמנים העמוסים של בתי המשפט, שהעבירו את השימוש במעצרים ממושכים מחריג לכלל. בהדגישו את זכות היסוד של הנאשמים לחירות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית המשפט כי מעצר ממושך ללא הכרעה במשפטים אינו צודק, ורמז כי ייתכן שיהיה צורך בשינויי חקיקה כדי להתמודד עם עיכובים פרוצדורליים. לפיכך הורה בית המשפט על הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 יום, אך קבע כי הם יוכלו להציע אמצעים חלופיים שיבטיחו כי לא נשקפת מהם סכנה בעת ההמתנה למשפטם, דבר המשקף מעבר לאיזון בין הליכים שיפוטיים ממושכים לבין חירויות הפרט.