ת"פ 14220-03-12

תקציר

השופט פותח בכך שגרסת התובעים לאירועים שהובילו לתקיפתם, ולתקיפה עצמה, עקבית ואמינה. הסוגיות העיקריות שבמחלוקת הן האם הנתבעים היו חלק מהקבוצה שתקפה את התובעים, והאם נעשה שימוש בנשק. השופט קובע כי מרואן וא.פ. נכחו בזירת הפשע והשתתפו באופן פעיל בתקיפת רועי, בניגוד לטענותיהם. ממצא זה מתבסס על עדויותיהם של כמה עדים, בהם עדי ראייה ישירים, וכן על רישומי טלפון וצילומי מצלמות אבטחה. עם זאת, השופט אינו יכול להסיק מעבר לספק סביר כי מרואן וא.פ. השתמשו בנשק במהלך הפיגוע, בשל חוסר עקביות בעדויות והיעדר ראיות פיזיות. בנוגע לתקיפת שניר, השופט קובע כי התביעה לא הצליחה להוכיח שמרואן וא.פ. היו שותפים לפיגוע, בין אם כ"מפגעים משותפים" ובין אם כ"מסייעים". בעוד שהשניים היו חלק מהקבוצה שתקפה את רועי, הראיות מצביעות על כך שההתקפות על רועי ושניר היו שני אירועים נפרדים, עם משתתפים שונים, ומרואן וא.פ. לא יכלו לדעת על תקיפתו של שניר בעת שתקפו את רועי. במקרה של ה.ק., השופט מוצא אותו לא אשם מחמת ספק סביר. ח"כ נכח במקום באופן פסיבי, והתביעה לא הצליחה להוכיח כי היה לו היסוד הנפשי הדרוש לשותפות בתקיפה. נוכחותו בזירה, שהותו הקצרה ועזיבתו לאחר מכן, בשילוב התנהגותו במהלך האירוע, אינם מעידים על הסכמה או סיוע בביצוע העבירה. לפיכך, השופט זיכה את ח"כ מכל אשמה, ומצא את מרואן וא.פ. אשמים בחבלה בכוונה נגד רועי, אך לא נגד שניר.