ת"א 54298-11-17

תקציר

התובע, בנקאי השקעות, תבע את קרן פימי ומספר נתבעים נוספים על דמי תיווך בקשר עם מכירת מניות השליטה בחברת האנרגיה הגיאותרמית אורמת לאוריקס. התובעת טענה כי היא זכאית לשכר טרחה זה מכוח חוזה שכרתה לכאורה עם קרן פימי, או לחילופין על בסיס התנהלות הצדדים. עוד טענה כי קרן פימי פעלה כסוכנת של הנתבעים האחרים ולכן הם חבים ביחד ולחוד בשכר הטרחה. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי לא נכרת חוזה וכי התובעת לא הייתה הגורם היעיל למכירה לאוריקס. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה. נמצא כי לא נכרת חוזה, בכתב או על בסיס התנהגות, בין התובעת לבין קרן פימי. הודעת הדוא"ל עליה הסתמכה התובעת לצורך עריכת חוזה כתוב הייתה כללית מדי וחסרה פרטים מהותיים, ונציגי הקרן לא התכוונו להתקשר עמה בהסכם מחייב. כמו כן, התובעת לא הצליחה להוכיח כי מעשיה הובילו למכירת מניותיה של אורמת לאוריקס. בית המשפט מצא כי הגורם האפקטיבי בתיווך העסקה היה בנק ההשקעות ג'פריס, שהקדיש משאבים רבים לתיווך העסקה. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת כי קרן פימי פעלה כסוכנת של הנתבעים האחרים. בית המשפט קבע כי התובעת לא הביאה כל ראיה ליחסי סוכנות כאלה וכי פעולות הקרן לא היו נתונות לשיקול דעתם של הנתבעים. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעתה החלופית של התובעת לשכר הוגן לפי חוק עשיית עושר, שכן הנתבעים לא ביקשו את שירותיה של התובעת והיא לא הייתה הגורם היעיל לעסקה. לבסוף, בית המשפט הורה לתובעים לשלם הוצאות משפט בסך 200,000 ₪ לנתבעים 1-5 ו-7-8, ו-200,000 ₪ לנתבעת ברוניצקי, ומצא כי תביעת התובעת מופרזת ובלתי מידתית ביחס להיקף פעילותה. ההחלטה הדגישה את הצורך בדרישה סטטוטורית בכתב לחוזי תיווך כדי להפחית את הסיכון לתביעות ולספק ודאות בהתנהלות העסקית.