ת"א 61367-05-16

תקציר

התובע והנתבע הסכימו בעבר ליישב סכסוך הנוגע לפרויקט בנייה באמצעות בוררות, והסכם הפשרה קיבל תוקף כפסק דין. התובעת הגישה כתב תביעה לאכיפת הפשרה, וביקשה במפורש כי הנתבעת תעביר אליה את חנויות 20 ו-21, בצירוף הפרשים כספיים בסך 66,855 ₪ ו-115,601 ₪. לחילופין, ביקשה התובעת סעד הצהרתי, וביקשה מבית המשפט להצהיר כי לנתבעת אין זכות להציע חנויות חלופיות וכי עליה לפצות אותה כספית כפי שנקבע בפסק הדין. עוד ביקשה התובעת מבית המשפט להורות לנתבעת להביא ראיות להעברה בסך 70,000 ₪ לשתי עמותות המוזכרות בהסכם הפשרה. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה, בטענה כי החנויות המדוברות אינן עוד ברשותה, כי שוויו הכספי של הסעד החלופי המבוקש אינו מגיע לסמכותו של בית המשפט, וכי התביעה בגין 70,000 ₪ אינה בסמכותו של בית המשפט והתיישנה. התובע השיב וטען כי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה וכי אין התיישנות על הרכיב בסך 70,000 ₪. בית המשפט החליט כי תביעת התובע לסעד הצהרתי נועדה לשמש כשלב מקדים לפני הגשת תביעה נוספת לפיצוי כספי, ומאחר שהתובע יכול לתבוע ישירות את הסעד הכספי, אין צורך בסעד ההצהרתי. עוד ציין בית המשפט כי בקשת התובעת להצהיר על העדר זכותה של הנתבעת להעביר חנויות אחרות הייתה מיותרת, שכן הנתבעת רק הציעה הצעות. הסכום הכספי שתבעה התובעת נפל בסמכותו של בית משפט השלום, מה שהוביל את בית המשפט המחוזי להעביר את התביעה לבית משפט השלום במחוז מרכז. כמו כן חויב התובע לשלם לנתבעת את הוצאות הנתבע ודמי השכירות בגין הבקשות, בסך 8,775 ₪, בתוך 30 יום. ההחלטה נמסרה לשני הצדדים בהיעדרם של השופטים, ב-25 בדצמבר 2016.