רע"א 5117/98

תקציר

ניתוח זה מתמקד בעקרונות המשפטיים והחידושים שהוצגו בסיכום המקרה המצורף לגבי חישוב הפרשי הצמדה וריבית בפסק בוררות. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **אופיו של פסק בוררות לאחר אישור בית המשפט:** עיקרון משפטי מרכזי המטופל הוא מעמדו המשפטי של פסק בוררות לאחר שאושר על ידי בית משפט. סעיף 23(א) לחוק הבוררות הוא מרכזי בכך, וקובע כי יש להתייחס לפסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט "כאילו היה פסק דין של בית המשפט". זה קובע כי פסק בוררות מאושר נושא את אותו משקל משפטי ואכיפה כמו פסק דין של בית משפט. * **תחולת דיני ההוצאה לפועל על פסקי בוררות:** המקרה מחיל באופן חדשני את הוראות סעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, על פסק בוררות. סעיף זה קובע כי חוב שנפסק אך לא שולם עד למועד הפירעון יצבור הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפירעון הנקוב בפסק הדין. החלטת בית המשפט מבהירה כי עיקרון זה חל על פסקי בוררות עם מועדי תשלום קבועים לאחר אישורם על ידי בית המשפט. * **פרשנות "המועד שנקבע לתשלום בפסק הדין":** ליבת המחלוקת נסובה סביב פרשנות "המועד שנקבע לתשלומו בפסק הדין" כמשמעותו בסעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל. * המשיב טען כי פערי הצמדה וריבית צריכים להצטבר רק ממועד אישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט (14.3.1996), שכן זהו המועד בו קיבל פסק הבוררות תוקף של פסק דין. * המבקש טען כי יש לראות במועדים שנקבעו במפורש בפסק הבורר לתשלום (20.1.1992 ו-20.2.1992) כ"מועדים שנקבעו לתשלום" לצורך חישוב ההצמדה והריבית. * **הדוקטרינה של "לא ניתן לתיקון ליקוי על ידי פרשנות ליברלית":** נימוקיו של בית המשפט המחוזי, שבוטלו לאחר מכן, הציגו עיקרון לפיו "חסר" בפסק בוררות (כלומר, הבורר לא הורה במפורש על הצמדה וריבית מתאריכים ספציפיים) לא ניתן "לתיקון על ידי פרשנות ליברלית של ראש רשות האכיפה". הדבר משקף הקפדה על התנאים המילוליים של פסק הדין, מה שמרמז על כך שכל אי בהירות או השמטה בפסיקת הבורר בנוגע לצבירה כספית תגביל את כוחה של רשות האכיפה. * **פסק הדין של בית המשפט העליון והדגש על פרשנות סטטוטורית:** החלטת בית המשפט העליון לבטל את פסיקת בית המשפט המחוזי מדגישה פרשנות מרחיבה ומבוססת סטטוטורית יותר. * בכך שקבע כי פסק הבוררות שאושר שווה ערך לפסק דין של בית משפט, בית המשפט העליון העמיד אותו למעשה תחת סמכותו של סעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל במלואו. * מסקנתו של בית המשפט העליון כי הפרשי הצמדה וריבית מגיעים "מהמועד שנקבע בפסק הבורר לפירעונו ועד לפירעונו בפועל" מצביעה על כך שהמועדים שנקבעו על ידי הבורר לתשלום הם אכן המועדים התקפים מבחינה משפטית לצבירה, ובלבד שפסק הבוררות יאושר. חידוש זה טמון בגישור על הפער בין לוח התשלומים הספציפי של הבורר לבין הדרישה הסטטוטורית להצמדה וצבירת ריבית, על ידי התייחסות לפסק הבוררות המאושר כאל "פסק דין" המכיל את מועדי התשלום המפורטים הללו. * **מסקנה בדבר מעמדם המשפטי של מועדי תשלום הבוררות:** החידוש המשפטי האולטימטיבי של מקרה זה הוא הקביעה הסופית כי מועדי תשלום שנקבעו במסגרת פסק בוררות מאושר הם מועדים מוכרים מבחינה משפטית לתחילת חישובי הצמדה וריבית לפי חוק ההוצאה לפועל, על אף כל "חסר" לכאורה באזכור מפורש של הבורר לצבירה כאמור מאותם מועדים ספציפיים. זה מבטיח שהצדדים לא ייפגעו מכישלונו של הבורר לקשר במפורש את מועדי התשלום לצבירת הריבית, שכן החוק עצמו מספק את המנגנון לאחר הכרה שיפוטית בפסק הדין.