עמ"ש 12174-10-11

תקציר

הערעור, שעניינו תוקפו של שטר מתנה חתום על ידי אישה שנפטרה, נדחה. את כוונתה של האישה מאחורי החתימה על שטר המכר – למנוע את מכירת דירתה בעודה בחיים – ניתן היה להשיג באמצעות פתרונות משפטיים אחרים מלבד הענקת הדירה במתנה, שהייתה רכושה היחיד. בית המשפט מוצא כי היה פער בין כוונתה המוצהרת של המנוחה כלפי חוץ לבין כוונתה האמיתית והסובייקטיבית, וכי המערערת, שהייתה מודעת לפער זה, גרמה לכך שהשטר ייחתם למרות בקשותיו הבאות של המנוח לבטל את המתנה. בית המשפט קובע כי למנוחה לא היה שיקול הדעת הנדרש להתקשר בעסקת המתנה, וכי כוונתה הסובייקטיבית לא התיישבה עם המצג החיצוני של כוונתה. זאת ועוד, בית המשפט מפרש את המונח "התנהגות מחפירה" באופן רחב ומגיע למסקנה כי התנהגותה של המערערת כלפי המנוחה, לרבות התעקשותה לשמור על המתנה למרות תחנוניו של המנוח, מהווה התנהגות מחפירה, ובכך מקנה למנוח זכות לבטל את המתנה. השופט נוגע גם בניסיונו של המערער להגיש ראיות נוספות שלא כדין ומדגיש את הכללים הנוגעים לקבלת ראיות כאלה בערעורים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת מצווה לכסות את הוצאות המשיבים.