רע"פ 1711/20

תקציר

בהליך משפטי שהתנהל לאחרונה ביקש המבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר את החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים. פסק דין מקורי זה הרשיע את המבקש בשימוש בטלפון נייד ללא דיבורית בזמן נהיגה וקנס אותו ב-1,000 ₪. המבקש טען כי נשפט שלא בפניו משום שלא קיבל את הזימון לדיון. הוא תמך את טענתו בתצהיר שטען כי שיטת המשלוח הייתה פגומה, וטען כי היא נעשתה כביכול באמצעות בעל סופרמרקט ולא ישירות על ידי דואר ישראל. למרות טענות אלה, שתי הערכאות הנמוכות יותר טענו כי "חזקת המסירה" התקיימה לפי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, כלומר חזקה על הזימון שנמסר אלא אם הוכח אחרת. ערעורו המאוחר של המבקש נדחה משום שלא עמד בקריטריונים לערעור "גלגול שלישי", המחייב סוגיה משפטית עקרונית או עיוות דין מהותי. בית המשפט הדגיש כי אין די בטענות כלליות ללא ראיות מפורטות כדי לבטל את פסק הדין. למרות שהכיר באמונתו של המבקש באי קבלת הזימון, ציין בית המשפט כי קבלת טענות כאלה ללא ראיות תערער את "חזקת המסירה" המבוססת. בנוסף, נדחו הטענות בנוגע לפרסומים בתקשורת ולדו"חות מבקר המדינה על אוזלת היד בדואר, שכן דיווחים אלה אינם יכולים לשמש ראיה משפטית. משכך, דחה בית המשפט את הערעור, ובכך חיזק את אמות המידה והדרישות המשפטיות לביטול פסק דין שניתן שלא בפניו.