ע"פ 8220/02

תקציר

בית המשפט קיבל את הערעור, בקובעו כי המערער זכאי להגנת אי שפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. המקרה בחן את המסגרת הנורמטיבית של הגנת אי השפיות, תוך בחינת ביקורתו המקורית של בית המשפט המחוזי, במיוחד בכל הנוגע להערכות פסיכיאטריות של מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות. הוראת החוק בסעיף 34ח פוטרת אדם מאחריות פלילית אם בשל מחלת נפש לא היה מסוגל להבין את מעשיו או להימנע מהם. המערער אובחן כסובל מהפרעת הזיות וסכיזופרניה פרנואידית בשלב מוקדם, מה שלא איפשר לו לשלוט במעשיו. בית המשפט חלק על כך שבית המשפט המחוזי דחה ראיות בדבר עברו הפסיכיאטרי של המערער, והטיל ספק במהימנותן של חוות דעת מומחים המערערות על מחלת הנפש של המערער כגורם תורם למעשיו. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התכנון הקפדני של המערער שולל את הטענה כי פעל מתוך דחף בלתי נשלט. מומחים העידו כי התנהגות מאורגנת אינה מונעת נוכחות של מצב פסיכוטי. הראיות, לרבות סיכומי המערער וחקירתו במשטרה, הצביעו על קשר מובהק בין מחשבותיו הכוזבות לבין העבירות. בית המשפט הגיע למסקנה כי אופי מחלת הנפש שלו אינו מאפשר לו להימנע מביצוע המעשים. בכך בוטלה הרשעתו, והוא אושפז בבית חולים לטיפול פסיכיאטרי לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש. השופטים מ' נאור וא' חיות הסכימו עם פסק דין זה.