ה"פ 5040-04-15

תקציר

השופט בחן בקפידה את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים לפני שהגיע להחלטה. המחלוקת נסובה סביב הסכם מקרקעין שנחתם בין ביטון לבין המשיבים, שכמן וליליאן, אשר קבע כי תוקפו מותנה בהוצאת היתר בניה לבניין מגורים הכולל לפחות תשע יחידות דיור בשטחו של ביטון. השופטת פתחה בדחותה את טענת המשיבים כי ביטון לא היה מעוניין בקיום תנאי ההשעיה, וקבעה כי עניינו בעניין ניכר. כמו כן, נקבע כי האישור בעל פה שקיבל ביטון טרם חתימת ההסכם אינו יכול להוות קיום התנאי, שכן הפגישה בה ניתן אישור זה התקיימה לפני כריתת ההסכם. עוד קבעה השופטת כי מכתב הוועדה המקומית, אף שהצביע על פוטנציאל לאישור שבע יחידות דיור, לא אישר במפורש אישור של תשע יחידות כנדרש בהסכם. לפיכך, היא לא היוותה אישור בכתב, ותנאי ההשעיה לא התקיים. מאחר שההסכם לא קבע מועד אחרון למילוי תנאי ההשעיה, היה על השופט לקבוע אם חלפה תקופה סבירה. בהתחשב בסכסוך בין הצדדים ובהיעדר התקדמות לקראת קיום התנאי במשך שלוש שנים, החליטה השופטת כי חלף זמן סביר ויש לבטל את ההסכם. המשיבים טענו כי ביטון סיכל את תנאי ההשעיה בכך שסירב לחתום על הבקשה להיתר בנייה. עם זאת, השופט חלק על כך, וציין כי סירובו של ביטון נבע מכך שהמשיבים לא סיפקו לו תוכניות מפורטות ומפרטים לגבי הדירה שאמור היה לקבל במסגרת התמורה. מעשיו של ביטון נמצאו סבירים ולא זדוניים, רשלניים או בניגוד לתנאי ההסכם. משכך, קיבלה השופטת את טענת הפתיחה של ביטון, לפיה ההסכם מעולם לא נכרת כדין או בוטל על ידו כדין. משכך, חויבו הצדדים להשיב את כל התשלומים ששולמו זה לזה, והערת אזהרה לטובת המשיבים דינה להימחק. ביטון חויב בהוצאות המשפט, ואילו המשיבים חויבו לשלם לו סכום נוסף בתוך 14 יום. לשני הצדדים ניתנו 45 יום לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון.