ע"א 233/79

תקציר

תביעתו של הולך רגל שנפגע לפיצויים כתוצאה מתאונת דרכים בשנת 1972 נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנימוק של רשלנותו. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה והטיל אחריות של 65% על הולך הרגל ו-35% על הנהג. נמצא כי האחרון כשל בחובת הזהירות שלו כלפי הולך הרגל בכך שלא נקט אמצעי זהירות - כגון האטה וצפירה - כאשר התקרב לצומת שבו נכח הולך הרגל. בית המשפט קבע כי גם אם מעשיו של הולך הרגל מהווים רשלנות, עדיין חלה על הנהג החובה להתחשב בהם ולהגיב בהתאם. ההחלטה הושפעה מפסקי דין קודמים בנושא רשלנות תורמת וקשרים סיבתיים בתאונות דרכים בהן מעורבים הולכי רגל. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף בנזקים. כמו כן נקבעו הוצאות ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה מדגיש את הצורך של הנהגים לנקוט משנה זהירות ולנקוט באמצעים פרואקטיביים להבטחת שלומם של הולכי הרגל, במיוחד במצבים בהם עלולים להימצא הולכי רגל, ומספק הנחיות לגבי חלוקת האחריות במקרים כאלה.