עס"ק 400005/98

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך קיבוצי במגזר הציבורי, שעיקרו בשאלה האם המדינה, כמעסיק, מחויבת לנהל משא ומתן עם עובדי מינהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים בנושא קביעת תקני כוח אדם. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי אמנם למדינה יש פררוגטיבה ניהולית על תקני כוח אדם, אך עליה לדון בהשלכות של תקנים אלה על תנאי העבודה ויחסי העבודה של עובדים אלה. בית הדין הדגיש כי "סוגיות מעורבות" כגון אלה מחייבות משא ומתן על השפעתן על העובדים, אך אינן מחייבות את המדינה לשנות את עמדתה או להעביר את העניין לבוררות. בית המשפט קבע כי המדינה אינה מפלה שלא כדין בכך שהיא מנהלת משא ומתן נפרד עם קבוצות שונות (רופאים ואחיות) בשל תפקידיהם וצרכיהם השונים, נוהג שהיה מקובל על ארגון העובדים, ההסתדרות. עוד נקבע כי עובדי מינהל וחקלאות רשאים לשבות על השפעות תקני כוח אדם, אך לא על קביעת התקנים עצמם. בית הדין הגיע למסקנה כי אין חובה חוקית למדינה לבורר בסוגיות הסטנדרט האישי אלא אם כן היא מסכימה, ובכך לאפשר להסתדרות לפתוח בשביתה אם המשא ומתן ייכשל, בתנאי שפעולות אלה אינן נובעות ממניעים פוליטיים אלא נועדו לטפל בתנאי ההעסקה.