ע"ע 14122-07-10

תקציר

בית הדין בחן את מערכת היחסים בין מרצה (המשיב) לבין מכללת רמת גן, והגיע למסקנה כי למרות אפיונו של המרצה כקבלן עצמאי, הוא החזיק במעמד של עובד-מעביד בשל אופי תפקידיו והשתלבותו במסגרת המכללה. המרצה לימד קורסי ליבה הרלוונטיים למטרות החינוכיות העיקריות של המכללה, ואישר את תפקידו כשכיר למרות שניהל פרקטיקה עצמאית לעריכת דין והרצה במקומות אחרים. המבחן המרכזי שנעשה בו שימוש – המבחן המעורב – כלל בחינה הן של השתלבות חיובית במכללה והן של תפקוד המרצה באופן עצמאי. למרות היותו עצמאי של המרצה, הוא ניצל את משאבי המכללה, לא נשא בסיכון כלכלי ולא היו לו עובדים, מה שתמך עוד יותר במעמדו כשכיר. בית המשפט שקל את טענת תום הלב שהועלתה על ידי המכללה אך מצא כי אין בה די כדי לשלול את זכויות המרצה. היא קבעה כי על המכללה לפצות את המשיב בדיעבד על פי דיני העבודה. שיקולי שכר חלופיים ו"סעיפי גדרון", שקבעו סולמות שכר נמוכים יותר, היו תקפים רק לתקופות מסוימות בשל הסכמה אותנטית מדעת שהודגמה בהסכמים חתומים. בהערכת התשלומים ששולמו לעומת הזכאויות, פערים משמעותיים הצדיקו התאמות בדיעבד, דבר המצביע על חוסר תום לב מצד המשיב, שביקש תחילה מעמד של עצמאי לקבלת הטבות מס. עם זאת, חוסר תום לבו לא שלל לחלוטין את זכאותו. בית המשפט הורה לבצע התחשבנות רטרוספקטיבית כדי לקזז תשלומי יתר בתקופות המכוסות בהסכמים חתומים. הפיצוי בגין אי קיום שימוע בוטל בשל הנסיבות החריגות סביב סיום החוזה. התיק הוחזר לבית הדין האזורי כדי שיקבע את הסכומים המדויקים שיש לנכות, ולא לפני שחזר על מעמדו של המרצה-מעביד-עובד, תוך ביטול דעתו החולקת של נציג המעסיק הציבורי.