ע"ז 54381-12-17

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תוקפן של שתי צוואות שהותירו אחריהם בני זוג שנפטרו, שעלו לישראל שתים עשרה שנים לפני מותם. המחלוקת העיקרית נסובה סביב הבנת טיבן ותוכנן של הצוואות, בעיקר סביב השפה שבה הן נכתבו ונחתמו - עברית. המתנגד, שהיה ילדם המנושל של בני הזוג, טען כי חוסר שליטתם בשפה העברית פירושו שהם אינם מבינים את המסמכים עליהם חתמו. עם זאת, השופט קבע אחרת, וקבע כי למנוח הייתה שליטה מספקת בשפה כדי להבין את טיבה ותוכנה של הצוואה. רהיטותם נתמכה בעדויות העדים ובעצם העובדה שחתמו על הצוואה בעברית. עורך הדין שניסח את הצוואות העיד אף הוא, ואישר את מודעותו של המנוח ואת התיקונים שנעשו בצוואות. השופט הדגיש את חזקת הכשירות בעניינים משפטיים, לרבות עריכת צוואה, ואת נטל ההוכחה המשמעותי על המתנגד, שלא עמד במקרה זה. השופט הגיע למסקנה כי הצוואות משקפות נאמנה את רצונו של המנוח ודחה את ההתנגדות, ובכך נתן תוקף לצוואות. בשל היחס הדומה לצוואות לאורך כל ההליך, פסיקת השופט חלה הן על צוואות האם והן על צוואת האב. השופט הורה על קיום הצוואה והתיר לפרסם את פסק הדין, תוך השמטת פרטים מזהים, תוך פסיקת הוצאות לנתבעים, שיישאו בהן המתנגדים.