ע"א 35563-02-12

תקציר

השופט שקל בכובד ראש את הטיעונים שהועלו על ידי שני הצדדים. טענותיה העיקריות של המערערת היו כי העיתון הפר את ההסכם לפרסום המודעה וכי מעשיו של העיתון מהווים הפליה על רקע נטייה מינית, האסורה על פי דין. השופט הסכים עם שתי טענות המערער. ראשית, השופט קבע כי היה הסכם מחייב בין הצדדים לפרסום המודעה וכי העיתון הפר הסכם זה. העיתון טען כי הפרסום מותנה באישור העורך האחראי, שלא ניתן. עם זאת, השופט מצא כי הראיות אינן תומכות בטענה זו וכי העיתון לא ניהל את המשא ומתן בתום לב. הם הדגישו כי תוכן המודעה, אשר הועבר לעיתון על ידי המערערת בתחילת הדרך, לא היה שונה באופן מהותי מהנוסח הסופי. לפיכך, נראה כי העיתון אכן הסכים לעיקרי המודעה והפר את החוזה בכך שלא פרסם אותה. שנית, השופט קבע כי סירוב העיתון לפרסם את המודעה הוא אכן מעשה הפליה על רקע נטייה מינית, האסור על פי חוק איסור אפליה. החוק קובע כי מתן שירות לציבור אינו יכול להיות מפלה, ופרסום מודעות בעיתון נופל תחת ההגדרה של שירות ציבורי. למרות שהעיתון טען כי הוא אינו מחויב לחוק, השופט הדגיש כי החוק חל על כל השירותים הציבוריים, לרבות מדורי הפרסום של העיתונים, שהם חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. השופט גם חלק על טענת העיתון כי סירובם מוצדק על פי החריגים הקבועים בחוק איסור הפליה, המאפשרים הפליה כאשר היא מתחייבת מאופיו של השירות הציבורי. העיתון טען כי פרסום המודעה יפגע בקהל קוראיו הדתי-לאומי וכי המודעה מנוגדת להלכה. עם זאת, השופט קבע כי תוכן הפרסומת צנוע ולא פוגעני, ועצם ההכרה באנשים בעלי נטיות מיניות שונות אינה צריכה להוות עילה למניעת פרסום. עוד ציין השופט כי טענות העיתון, לפיהן הם יודעים מה טוב לקוראיהם וכי הפרסומת עלולה לבלבל אנשים, מפוקפקות מאוד ואינן נתמכות בראיות. משכך, פסק השופט לטובת המערער, ביטל את פסק דינו של בית משפט קמא והורה לעיתון לשלם למערער פיצוי בסך 50,000 ₪ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.