ע"א 429/73

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד בנוגע לסכסוך על חוזה עבודה. המערערים טענו כי לא הייתה יריבות בינם לבין המשיב, וכי הם לא הפרו את החוזה. לחילופין, הם טענו כי סכום הפיצוי שנפסק למשיב מופרז. המשיב, בערעור שכנגד, ביקש להגדיל את הפיצוי ואף ביקש ריבית גבוהה יותר. בית המשפט העליון קבע, כי המערערת השנייה אחראית אישית לחוזה, שכן לא ציינה את שמה של חברה בע"מ, והותר לעדות בעל פה לפרש את החוזה. עוד קבע בית הדין כי למערערים לא הייתה זכות חוקית לדרוש את העתקת המשיב לעבודה וסירובו אינו יכול להיחשב כהפרה. זאת ועוד, המערערים ויתרו על זכותם לפטר את המשיב על בסיס הפסקת פעולות השחיטה בבואנוס איירס. בית המשפט פסק למשיב פיצוי בגין מלוא תקופת הפרת החוזה, בניכוי הרווחים שקיבל באותה תקופה, המחושב לפי שער החליפין הדולרי המתאים. המערער השלישי לא חויב באופן אישי, ובקשתו להוצאות נדחתה שכן הוא היה מיוצג על ידי אותו בא כוח כמו שאר המערערים. גם הערעור שכנגד נדחה, ובית המשפט תיקן את שיעור הריבית כפי שביקש המשיב. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו. השופט קיסטר והשופט כהן הסכימו עם פסק הדין, ואילו השופט עציוני הסכים עם קביעת ההפרה אך חלק על אחריותו האישית של המערער השני, ופירש את הדין החל באופן שונה.