ע"פ 360/80

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון עוסק בערעורו של יעקב אפנגר שהורשע בפעולה כמתווך בסחר בסמים לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, סעיף 14. המדינה ערערה על אי הרשעתו בסחר בבני אדם ועל ההקלה בעונשו, ואילו אפנגר ערער על חומרת עונשו. בית המשפט קבע כי ראיות בדבר המניעים לביצוע העבירה, כגון יוזמה או השפעה של קצין סמוי, רלוונטיות להערכת מהימנות העדים והעובדות שהובילו להרשעה. אפנג'ר הואשם כי מכר חשיש לשוטר סמוי, כאשר הסוגיה התמקדה בשאלה האם פעל מיוזמתו או שהיה רק מתווך. בית המשפט ציין את הבעייתיות בשימוש בשוטרים סמויים כדי להפעיל לחץ על אנשים לבצע עבירות. הוא הדגיש את הצורך בגבולות סבירים לפעולות חשאיות כדי להימנע מפיתוי אנשים לפעילות פלילית, והדגיש את המקרה שבו השוטר הסמוי ביקש שוב ושוב את עזרתו של אפנגר למרות הסירוב הראשוני. למרות שמעשיו הסופיים של אפנגר נחשבו לגישור ולא לסחר, מעורבותו הודגשה על ידי כמויות מסחריות של סמים, ולכן הצדיקה עונש. בפסק הדין נמתחה ביקורת על שיטותיו של השוטר הסמוי, ונקבע כי המשטרה זקוקה לנהלים ברורים בנוגע לשימוש במלכודת, בפיקוח גורמים בכירים. בית המשפט השווה את העונש ל-18 חודשי מאסר, המשקפים את חומרת העבירה ואת תפקידה של המלכודת במעשיו של אפנגר. השופט אלון חלק על כך, והדגיש כי ההדחה על ידי השוטר הסמוי עיוותה את כוונתו הפלילית של אפנגר, ובכך טען נגד החמרת העונש. פסק הדין מדגיש בסופו של דבר את האיזון העדין בין טקטיקות משטרתיות הכרחיות לבין גבולות אתיים באכיפת החוק.