ע"א 24/69

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק באלמנה שהגישה תביעה בדרישה לתשלום שכר בעלה המנוח ממעסיקו לכאורה, המערער. תביעה זו באה בהמשך לתביעה קודמת שהגיש עיזבון המנוח, המיוצג על ידי האלמנה, אשר תבע פיצויי פיטורים מאותו מערער. התביעה הקודמת נדחתה מאחר שבית הדין לא מצא יחסי עובד-מעביד בין המנוח לבין המערערת. בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בתביעה הנוכחית, שהוגשה מכוח סעיף 7 לחוק הגנת השכר, המזכה את האלמנה בשכרו של העובד שנפטר. על בית המשפט לקבוע האם דחיית התביעה הקודמת מהווה פעולה של בית המשפט החוסמת את התביעה הנוכחית. בית המשפט מגיע למסקנה כי קיימת קרבת זכויות בין המנוח לאלמנה, כלומר פסק הדין הדוחה את תביעת המנוח חל גם על תביעת האלמנה. עם זאת, לא כך הדבר כאשר התביעה הקודמת הוגשה על ידי מנהל העיזבון, שכן אין זהות אינטרסים בין העיזבון לבין האלמנה. למרות השוני בין התביעה הקודמת לתביעה הנוכחית, בית המשפט מדגיש כי פסק דין בתביעת העיזבון יכול להשתיק את תביעת האלמנה אם ההבדלים הם פורמליים בלבד והאינטרסים המיוצגים זהים. מאחר שהאלמנה ניהלה את המשפט הקודם כמנהלת עיזבון, בית המשפט תוהה מי היה נהנה מזכייה פוטנציאלית, בין אם היא עצמה כיורשת ובין אם כאחרים. ללא בהירות בעניין זה, בית המשפט אינו יכול לבסס השתק לטובת אחר. לפיכך, הערעור נדחה, ומאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעת האלמנה. המערערת מצווה לשלם למשיב הוצאות בסך 300 לירות.