ע"א 4885/00

תקציר

המחלוקת בפסק דין זה נסובה סביב טענותיהן הסותרות של שתי קבוצות יורשים בנוגע לביצוען של שתי צוואות שונות שהותירה אחריה המנוחה, לונה גזולי. הצוואה הראשונה, מיום 1.2.1996, הורישה את כל רכושה של לונה לבנה, עזרא גזולי. הצוואה השנייה, מיום 6.8.96, חילקה את רכושה של לונה שווה בשווה בין כל ילדיה. תוקפה של הצוואה האחרונה הוטל בספק בשל ליקויים צורניים ונסיבות יצירתה. בית המשפט המחוזי הטיל את נטל ההוכחה לבסס את אמיתותה של צוואה זו על המערערים, שלא הצליחו לשכנע את בית המשפט כי הצוואה משקפת את כוונותיה האמיתיות של לונה. בעקבות זאת פסק בית המשפט המחוזי לטובת קיום הצוואה הראשונה. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, דחה את הערעור ואישר כי המערערים לא הוכיחו די הצורך כי הצוואה השנייה אמיתית ותקפה. קביעה זו התבססה על מספר גורמים: הפגמים הצורניים בצוואה, מצבה הפיזי והנפשי השברירי של לונה בעת יצירתה והיעדר ראיות ישירות בדבר כוונותיה. בית המשפט העליון הדגיש כי הנטל מוטל על המערערים להוכיח כי לונה הייתה בעלת היכולת הנפשית הנדרשת ולא הושפעה שלא לצורך, דבר שלא עשו. משכך, תבוצע הצוואה הקודמת, מיום 1.2.96, והמערערים חויבו בהוצאות עורך דינו של המשיב ובהוצאות משפטו.