רמ"ש 1970-06-14

תקציר

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה ערעור על פסק דין רכושי שעניינו הסדר ממון של בני זוג גרושים. בית המשפט נתן רשות ערעור אך החליט לקיים את פסק הדין המקורי. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנות הסכם אליו הגיעו הצדדים בדבר חלוקת נכסיהם, שכללה כספים המוחזקים במטבע חוץ. המבקש, שנראה כי אינו שבע רצון מהסדר הפשרה, טען כי בית משפט קמא לא נימק כראוי את החלטתו והסתמך יתר על המידה על פסק דין קודם (פסק דין אשטרום). עם זאת, בית המשפט מצא כי נימוקי המשיב, אותם אימץ בית משפט קמא, לא התבססו אך ורק על פרשת אשטרום אלא התייחסו גם להסכמת הצדדים לפסק הדין ולנסיבות שקדמו לו. זאת ועוד, המשיב עמד על כך שהחישובים בדו"ח המשלים תואמים את הסכמת הצדדים. בית המשפט הדגיש כי פסקי דין המבוססים על הסכמה הדדית הם זן ייחודי, המשלב בין ההסכם לפסק הדין. אם סבר המבקש כי ההסכמה ניתנה בטעות, דרך הפעולה הראויה הייתה להגיש בקשה נפרדת לביטול ההסכם ופסק הדין. עוד ציין בית המשפט כי הריבית בשיעור שנתי של 2.5%, עליה הסכימו הצדדים, הביאה לתשלום ריבית נמוכה מהשיעורים הקבועים בחוק, לטובת המבקשת. בנוסף, כספי המט"ח המדוברים היו ניתנים לחידוש כל 91 יום ולכן נחשבו נגישים בעת הגירושין, בניגוד לטענות המבקש. ככלל, בית המשפט מצא את טענות המבקש בלתי משכנעות ובחר שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, תוך שהוא דוחה את הערעור. החלטה זו מחזקת את התפיסה כי ערעורים על פסקי דין המבוססים על הסכמה הדדית הם ערעור וכי פסקי דין כאלה זוכים להתייחסות מיוחדת על ידי בתי המשפט.