ע"ב 2970/07

תקציר

פסק הדין מתייחס לטענותיהם של 28 עובדים לשעבר ביחידת הסמך של האגף לעבודות ציבוריות, שנסגרה והועברו למשרדי ממשלה שונים. התובעים טענו כי המדינה לא קיימה הסכם קיבוצי שנחתם בין ההסתדרות למדינה ביולי 2005, בנוגע לתוספות שכר והטבות אחרות. המדינה טענה כי קיימה את ההסכם הקיבוצי, וכי התובעים מבקשים תשלומים נוספים שלא נקבעו בהסכם. פסק הדין מתייחס תחילה לתביעת התובעים לתוספת אישית זמנית. בית המשפט קבע כי התוספת נועדה לפצות עובדים על השתכרות שאבדה בתקופת חופשה כפויה טרם העברתם לשירות המדינה, ולא נועדה להימשך מעבר לתקופה זו. בית הדין פירש את הסעיפים הרלוונטיים בהסכם הקיבוצי וקבע כי המדינה לא הפרה אותו בכך שהפסיקה לשלם את התוספת מרגע שהעובדים החלו לעבוד בשירות המדינה. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי המדינה שילמה יותר מדי לחלק מהעובדים לאחר הצבתם בשירות המדינה, בשל טעויות מצדה, וכי לא יהיה זה צודק לדרוש מהעובדים להחזיר תשלומים אלה, במיוחד לאחר שקיבלו את הכסף בתום לב. לפיכך, העובדים יכלו לשמור על תשלומי היתר, אך לא היו זכאים להמשיך ולקבל את התוספת לאחר השמתם. לאחר מכן פנה בית המשפט לטענת התובעים בדבר תוספות אישיות קבועות, וקבע כי המדינה אכן לא קיימה את ההסכם הקיבוצי ושני מכתבים נלווים המהווים חלק בלתי נפרד מההסכם. במסמכים נכתב כי העובדים יקבלו תוספת אישית חודשית כדי לפצות על כל הפחתה בשכר עם העברתם לשירות המדינה. בית המשפט קבע כי יש לחשב את התוספת על בסיס הגדרת "תנאי השכר הישנים" המפורטת במכתבים, וכי על המדינה לוודא כי כל העובדים קיבלו את התוספת רטרואקטיבית ממועד הצבתם, ומעתה ואילך, בהפרשי הצמדה. באשר לתביעת התובעים בגין הפרת ההסכם הקיבוצי, קבע בית הדין כי אמנם היו אי סדרים בהתנהלות המדינה, אך אלה אינם עולים כדי הפרה, במיוחד לאור תום הלב של המדינה והעובדה שגם לחלק מהעובדים שולם שכר יתר. בית הדין דחה גם את תביעות התובעים לקצבת פרישה ולמענק הסתגלות, שכן אלה לא נקבעו בהסכם הקיבוצי. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.