ע"א 573/68

תקציר

פסק הדין במקרה זה סובב סביב סכסוך עבודה ושביתה שהתקיימה לאחר מכן בבית הקולנוע שביט בבאר שבע. בעלי בית הקולנוע, המכונים המערערים, חתמו על מזכר הבנות עם השובתים, שכלל הגשת תביעות שכר ופיצויי פיטורים לבורר יחיד. עם זאת, בהמשך ערערו המערערים על חוקיות שטר הבוררות, וטענו כי הוא חולץ מהם תחת לחץ ואיומים. לטענתם, השביתה אינה חוקית ואינה צודקת, שכן היא לא יזמה את נציגי העובדים וגרמה להם נזק רב. בית המשפט העליון קבע כי חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957 אינו מגביל את זכות השביתה, ומטרתו היא אך ורק לספק כלי גישור ובוררות ליישוב סכסוכי עבודה קיבוציים. עוד נטען, כי הסכסוך המדובר הוא אכן סכסוך עבודה, שכן מדובר בארגון עובדים הדורש מהמעסיק לקיים הסכם קיבוצי בענף הקולנוע ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים, המותרים על פי החוק. באשר לטענת המערערים לכפייה, הסביר בית הדין כי שביתה או איום בשביתה אינם מעשה בלתי חוקי ומהווים אמצעי לגיטימי לעובדים להשיג את דרישותיהם, ועל כן אינם יכולים להיחשב כהשפעה או אילוץ בלתי הוגנים. פסק הדין הדגיש גם את חשיבות העבודה המאורגנת והמשא ומתן הקיבוצי, וקבע כי על המעסיקים להכיר בזכות העובדים לשבות ולנהל משא ומתן, במיוחד כאשר מדובר בהבטחת תנאי עבודה הוגנים. משכך, דחה בית המשפט את הערעור והורה למערערים לשאת בהוצאות המשיבים, ובכך חיזק את חוקיות השביתה ואת תוקפו של שטר הבוררות. פסק דין זה מחזק את זכותם של העובדים להתארגן ולשבות, תוך הבהרת תפקידם של הגישור והבוררות בסכסוכי עבודה, על פי שיטת המשפט הישראלית.