ח"נ 11775-05-23

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט ובסופו של דבר מכריע בסוגיית פסיקת הוצאות משפט לנאשם, אשר הואשם בטעות בעבירת חניה עקב טעות מנהלית. המסגרת המשפטית מבוססת על סעיף 80(א) לחוק העונשין, הקובע שתי נסיבות בהן ניתן לפצות את הנאשם: אם לא היה בסיס להאשמה או נסיבות מצדיקות אחרות. בית המשפט מבהיר כי אין די בזיכוי גרידא כדי להוכיח היעדר אשמה; צריכה להיות ראיה לחוסר סבירות בעניינו של התובע. במקרה הנוכחי, בית המשפט מצא כי הדו"ח שהוגש בטעות נגד המבקש נבע מטעות של חברת ההשכרה, ואף שטעות זו התרחשה, הוא אינו עומד ברף של "היעדר בסיס לאשמה". עם זאת, בית המשפט מצא הצדקה בעילה השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – משום שהמבקש לא היה קשור כלל לרכב או לעבירה, והביא לזיכוי מוחלט. המבקש פעל כראוי בכך שיידע את הרשויות על הטעות עם קבלת הדו"ח, אך המשיב לא חקר דבר שהוביל להליכים משפטיים מיותרים. בית המשפט דוחה את טענת המשיב נגד הטלת הוצאות מטעמי מדיניות, ומציין כי החשש להרתיע את רשויות אכיפת החוק באמצעות פיצויים שנוי במחלוקת. עוד מציין בית המשפט כי אופיין של עבירות חניה והיעדר ייצוג לנאשמים יוצרים לא פעם תמריצים שליליים לערעור על קנסות מסוג זה. על ידי טיפוח סביבה שבה מעודדים הגנות תקפות, בית המשפט מדגיש את החשיבות של בחינת שיקול הדעת של התביעה. כך, בהתחשב בשיקולים אלה, פוסק בית המשפט למבקשת הוצאות משפט בסך 500 ₪ שישולמו על ידי אוצר המדינה, תוך הכרה הן בהופעתה המיותרת בבית המשפט והן בהתנהלותו החיובית של בא כוח המשיב במהלך הדיון. להחלטה זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.