עת"מ 37231-02-21

תקציר

העותרת ביקשה מבית המשפט לאשר הקלה לבריכה החורגת מקו הבניין בנכס הנדון. בעתירה נטען כי ועדת הערר קבעה "מדיניות עקרונית" לעניין הגדרת השימוש בבריכה והאפשרות לאשר הקלה לבריכה החורגת מקו הבניין, וזו הייתה גם עמדת הוועדה המקומית. עם זאת, החלטת ועדת הערר התבססה על הערכה פרטנית של הנסיבות, בהתחשב בגודל הבריכה, קרבתה לגבולות המגרש והצורך בחדרים טכניים. הוועדה התייחסה גם לבנייה רוויה סביב הבריכה ולעובדה שהיא תיטיב עם דירה אחת בלבד. לפיכך, החלטת ועדת הערר לדחות את ההקלה המבוקשת הייתה סבירה, מקצועית ומבוססת על הנסיבות הספציפיות. לא נפל פגם משפטי בתהליך קבלת ההחלטות, ודעת המיעוט של אחד מחברי הוועדה לא גברה על דעת הרוב. כמו כן, הוועדה לא הייתה מחויבת להציע פתרונות חלופיים, ונושא מטרדי הרעש לא היה מרכיב מרכזי בהחלטתם. לפיכך, העתירה המערערת על החלטת ועדת הערר נדחית, והעותר חויב לשלם את הוצאות הוועדה בסך 7,500 ₪.