ת"א 27365-10-20

תקציר

במקרה דנן, הוטל על בית המשפט לקבוע האם הייתה לתובעים עילה לתקן את רישום המקרקעין לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, בטענה כי רישום המקרקעין הנדונים הושג במרמה על ידי המנוח חליל. התובעים טענו כי מכירת מקרקעין בין ח'ליל לחמאד, קודמם המנוח של התובעים, בוצעה בשנת 1959, דבר שלא בא לידי ביטוי כראוי ברישומי הסדר המקרקעין והרישום הרשמיים. במהלך ההליך בחן בית המשפט עדויות וראיות רבות, לרבות עדויות עדים והסכם מכר שעשוי להיות מזויף משנת 1959. הראיות תמכו בטענות לפיהן המנוח ג'מאל, אחיו של חמד המנוח, ובני משפחתו החזיקו בקרקע ועיבדו אותה במשך שנים, דבר המצביע על העברת זכויות שלא נרשמה. בית המשפט התייחס גם לשתיקתו של הבעלים הרשום, חליל, במהלך הליכי הפשרה, שנטען כי מדובר במרמה. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות להונאה בכוונה, והגיע למסקנה כי ייתכן שמדובר ברשלנות. בנוסף, בית המשפט בחן את תקופת ההתיישנות וקבע כי תביעת התובעים נדחתה בזמן, שכן נאמנות קונסטרוקטיבית אינה ישימה בשל שלילת נאמנות המכירה בזכויותיו של חליל בשנת 1979. למרות מסקנה זו לגבי חלק מהנתבעים, מצא בית המשפט חריג לעיקרון הכללי של סופיות הרישום עבור נתבעים שלא התגוננו מפני התביעה, בעיקר בשל הודאה של חלק מהיורשים והיעדר הגנה מצד אחרים, מה שהוביל לרישום שגוי מוכר. כתוצאה מכך, הורה בית המשפט לערוך תיקוני רישום כך שישקפו העברת בעלות חוקית לחמד ולאחר מכן לג'מאל, תוך דחיית תביעות נגד נתבעים מסוימים בשל בעיות התיישנות. כנגד הנתבעים 3-4 נפסקו הוצאות, המשקפות את התנהלותם הפרוצדורלית אך לא מענישים את התובעים באופן כללי בשל אתגרים ראייתיים מורכבים. ההחלטה מדגישה את המורכבויות בסכסוכי זכויות במקרקעין, הכוללים עסקאות היסטוריות, ניואנסים פרוצדורליים ופרשנויות של חוקים ופסיקה הנוגעים להתנהלות במרמה ותיקוני רישום.