רע"פ 4300/07

תקציר

במקרה זה הרשיע בית המשפט לתעבורה בנתניה את המבקש, על סמך הודאתו, בנהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח תקף. כתוצאה מכך נגזרו עליו חודשיים מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי ו-15 חודשי פסילת רישיון. בנוסף, מאסר על תנאי ופסילה קודמים הביאו לשמונה חודשי מאסר מצטברים ו-21 חודשי פסילה. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה כי בית המשפט הראשון לא התחשב בנסיבות המיוחדות של העבירה, כגון הזזת רכבו של אחיו למרחק קצר בלבד כדי להימנע מהפרעה. הוא ציין גם נסיבות אישיות, כולל נישואיו האחרונים, קשיים כלכליים והיעדר עבר פלילי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך ציון עברו התעבורתי המשמעותי ועבירה חוזרת ונשנית של נהיגה בזמן פסילה. המבקש ביקש רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר, תוך שהוא חוזר על טיעוניו הקודמים ומטיל ספק בהטלת עונשי מאסר מצטברים לעומת עונשים חופפים. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הבקשה והדגיש כי ערעורים מתקבלים רק אם הם מציגים שאלות משפטיות רחבות יותר מעבר לעניינו של הפרט. צוין כי חומרת הענישה לבדה אינה מצדיקה ערעור נוסף אלא בנסיבות חריגות, שלא נמצאו כאן. פסק הדין הדגיש כי יש להחיל עונשי מאסר על תנאי באופן מצטבר במקרים של עבריינים חוזרים, אלא אם כן בית המשפט יציין נימוקים ספציפיים לעונשים מקבילים, ובכך חיזק את מדיניות ההרתעה. משכך, הן הבקשה והן הבקשה לעכב את ביצוע גזר הדין נדחו.