בש"פ 4496/24

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט את נימוקי הערעור שהגיש המערער, אשר ערער על החלטת בית משפט קמא לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים הנוגעים למעורבותו הנטענת ברצח. הערעור התמקד בעיקר בתנאי השני למעצר הקבוע בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, והוא קיומן של ראיות לכאורה. המערער לא חלק על הראיות לכאורה הקושרות אחרים לרצח, אלא הטיל ספק ביכולתן באשר לתפקידו כמתכנן העבירה. בית המשפט הפעיל את מבחן "אם נאמין", המחייב לבחון האם די בראיות התביעה, כדי להסיק את מעורבותו של הנאשם בעבירה מבלי להתעמק במהימנותה בשלב זה. בית המשפט לא מצא סתירות מהותיות בראיות התביעה, הכוללות עדות של בנו של המערער, למרות ניסיונותיו של המערער לערער על מהימנותן. זאת ועוד, עדותה של הקטינה ותוצאותיה מתרגיל חקירה תמכו בגרסת התביעה, והציגו תמונה קוהרנטית המספיקה למעצר. טענותיו הנוספות של המערער, שהתמקדו במניע ובמהימנות עדי ראייה, נחשבו ספקולטיביות. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי די בראיות לכאורה כדי להצדיק מעצר, דחה את הערעור ואישר את החלטת בית משפט קמא, שכן טענות המערער לא עמדו ברף לערער על התשתית הראייתית של התביעה בשלב זה.