בש"פ 2386/09

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור שהגישו שני מערערים על הצווים המגבילים את גישתם למקום מגוריו ולמשפחתו של תא"ל תיבון. בית המשפט מצא חשד סביר לביצוע עבירת האיומים, ובכך הצדיק את צווי השחרור המותנה לפי סעיף 13(א) לחוק המעצרים. המערערים הגיעו יחד לביתה של תיבון, דבר המעיד על תכנון מוקדם, והקריאות שנעשו לטיבון היו מאיימות וחרגו מתחום המחאה הלגיטימית. יתר על כן, התנאים שנקבעו לשחרורם, לרבות הגבלות על התקרבות למקום מגוריה של תיבון, היו נחוצים כדי למנוע הפחדה נוספת ולאזן בין חופש הביטוי שלהם לבין זכותה של תיבון לפרטיות. עוד ציין בית המשפט כי ביתו של קצין בכיר בצבא אינו משמש בדרך כלל לצרכים צבאיים, דבר המצדיק עוד יותר את ההגבלה המרחבית במקרה זה. לבסוף, התייחס בית המשפט בקצרה לשאלת החפיפה בין צווים שהוצאו מכוח חוק המעצרים לבין החוק למניעת הטרדה מאיימת וקבע כי מדובר בשני מעגלים משפטיים נפרדים בעלי יישומים שונים. הערעור נדחה, והמערערים הורשו לשלוף את תקליטורי צילומי הטלוויזיה שהגישו בתיאום עם מזכירות בית המשפט.