רע"פ 607/11

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למקרה של שני אנשים (המכונים להלן: המבקשים) שמשאיות שלהם נתפסו על ידי המשרד להגנת הסביבה בגין השלכה בלתי חוקית של פסולת בניין. הוגש נגדם כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות, בהן איסור לכלוך ואשפה ומטרד לציבור. המבקשים ביקשו מבית משפט השלום בפתח תקווה להחזיר את המשאיות שלהם, בטענה שהתפיסה גורמת להם הפסד כספי ופוגעת בחופש העיסוק שלהם. בית משפט השלום דחה בקשה זו, בנימוק של ראיות לכך שהמשאיות שימשו להשלכה בלתי חוקית וכי החזרתן עלולה להוביל לזיהום סביבתי נוסף. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, שפסק אף הוא נגד המבקשים, והסכים עם הערכת המצב של הערכאה הנמוכה יותר. לאחר מכן הגישו המבקשים את התביעה לבית המשפט העליון, וטענו כי ערעורם מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית בדבר משך האכלוס המונע והצורך לקבוע מבחני ביקורת שיפוטית להחזקת פריטים לצורכי מניעה. עוד טענו כי הערכאות הנמוכות טעו בפרשנותן לאירועים מסוימים וכי הפגיעה בהחזקת המשאיות הייתה משמעותית. המשיב, ככל הנראה מדינת ישראל, טען כי יש לדחות את הערעור שכן הוא אינו מעורר שאלות עקרוניות וכי ההחלטות הקודמות היו חוקיות. שופט בית המשפט העליון הסכים עם טענות המשיב והדגיש כי עניינם של המבקשים כבר נדון בשתי ערכאות וכי בערעור לא הוצגו נסיבות חריגות או שאלות בעלות חשיבות כללית וציבורית מעבר למקרה הספציפי. עוד הסכים השופט כי האינטרס הציבורי במקרה זה גובר על האינטרסים הפרטיים של המבקשים, במיוחד נוכח כתב האישום הקודם בגין עבירות דומות והסיכון להישנותן. כתוצאה מכך נדחתה בקשת רשות הערעור, והחלטות הערכאות הנמוכות יותר להחרים את המשאיות אושרו.