ע"א 542/75

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת פיצויים שהגיש אדם שנפצע קשה בתקרית שהתרחשה בשכונת רימאל בעיר עזה בשנת 1971. התובע טען כי המדינה נושאת באחריות שילוחית למעשיו של מפקד מג"ב שירה בו במהלך מארב לילי. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, תוך שהוא מצטט את סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), הפוטר את המדינה מאחריות למעשי מלחמה. שאלת המפתח בערעור זה הייתה האם המארב מהווה "פעולת מלחמה" כהגדרתה בחוק. בית המשפט העליון פסק לטובת המדינה, והסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המארב אכן היה מעשה מלחמה. פסק הדין התבסס על הנסיבות השכיחות של התגברות הלחימה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה ועל תפקידה של מג"ב בדיכוי פעילותם. בית המשפט דחה גם את טענות המערער שסתרו את ממצאי בית המשפט המחוזי, ובהן הקביעה כי המארב לא היה מעשה מלחמה בשל הוראות קבע המחייבות אזהרה לפני פתיחה באש, וכי היעדר הכרזה על "שטח לחימה" סותר את תפיסת פעולות הלחימה. כמו כן, פסק הדין דן באופי פעולותיה של המדינה נגד ארגוני טרור והכיר בהם כפעולות מלחמה, הגם שארגונים אלה אינם ממלאים אחר הדרישות של צד לוחם על פי המשפט הבינלאומי. בית המשפט הדגיש כי המונחים "מעשה מלחמה" ו"אזור לחימה" אינם מילים נרדפות ואינם יכולים להיות חופפים. לבסוף, הכירו השופטים בחומרת פגיעתו של המערער אך אישרו את דחיית התביעה בשל הוראות החוק המגנות על המדינה מפני אחריות במקרה זה ועודדו את המערערת לקבל את הצעת הממשלה לפיצוי בעין ובשיקום מקצועי. לפיכך נדחה הערעור פה אחד.