בש"א 10601/09

תקציר

בית המשפט החליט כי בקשת המבקש לסעד זמני תידחה ממספר נימוקים. ראשית, המבקש לא הוכיח זכות לכאורה לסעד המבוקש, ושנית, ההחלטה התבססה גם על איזון שיקולי נוחות. הבקשה התבססה על טענת העותרת כי אולצה לחתום על הסדר פשרה בלחץ המשיב, שאיים עליה בצו פירוק. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענותיו של המבקש בדבר כפייה וניצול בשל מצוקה כלכלית חסרות שחר, שכן המבקש לא הביא ראיות מספיקות ללחץ או מצוקה פסולים המצדיקים את ביטול הסדר הפשרה. יתר על כן, טענת המבקש כי תנאי ההסדר היו בלתי סבירים, במיוחד בכל הנוגע לגובה החוב, לא הייתה משכנעת, בהתחשב בעמדתו העקבית של המשיב ביחס לסכום החוב ובהיעדר ראיות לגביית שכר טרחה מופרז. עוד ציין בית המשפט כי למבקש לקח זמן סביר לבטל את הסדר הפשרה לאחר הפסקת הכפייה הנטענת, דבר המצביע על חוסר דחיפות בהחלטת המבקש. בנוסף, נדחתה תביעת המבקש לעוולת נגישות, שכן היא לא עמדה בתנאים הנדרשים לתביעה כזו. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי ככלל הוא נמנע ממתן סעד זמני בגין נזקים כספיים שניתן לפצות עליהם אם התביעה תצליח. טענת המבקש כי מתן סעד ימנע מכירת נכסים לכיסוי תשלומים לא הייתה ספציפית דיה כדי לשכנע את בית המשפט. עוד ציין בית המשפט כי הסדר הפשרה עצמו לא הגביל את זכותו של המשיב לפתוח בהליכי פירוק, והסיכון לפירוק לא היה תוצאה ישירה של הסדר הפשרה. לבסוף חויב המבקש לשאת בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪, כולל מע"מ. החלטה זו נמסרה לעורכי הדין של שני הצדדים, ונמסר העתק בכתב.