המ"ש 9963-09-25

תקציר

בסדר, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, ומבוסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי: בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס – ת"פ (תעבורה ת"א) 9963-09-25 דביר נ' מדינת ישראל ואח'** **רקע עובדתי וטענות הצדדים:** בית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב (בת-ים) דן בבקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס (להלן: "הודעת התשלום") שניתנה למבקש, יוסף דביר, ביום 25.12.2022, בגין נהיגה במהירות מופרזת. המבקש טוען כי העבירה בוצעה על ידי אביו, וכי הודעות התשלום מגיעות אליו באופן שגוי למרות שאינו הנהג. הוא מבקש להסב את הודעת התשלום ואת הנקודות הנלוות אליה על שם אביו. כמו כן, מציין המבקש כי הסכום הנקוב בהודעה כבר נפרע. התביעה המשטרתית מתנגדת לבקשה. לטענתה, הודעת התשלום נפרעה ביום 12.10.2023, מה שהופך אותה להרשעה חלוטה. התביעה מציינת כי לא נמצאו מסמכים התומכים בטענת המבקש בדבר הגשת בקשת הסבה קודמת, וכי הפנייה הנוכחית הוגשה בשיהוי ניכר של כשלוש שנים לאחר מתן הודעת החיוב. התביעה מצרפת את הודעת התשלום, תשובה מאת המרכז הארצי לפניות נהגים (להלן: "מפנ"א") מיום 9.5.2023, ואישור מסירה. **דיון משפטי:** **1. מסגרת נורמטיבית: הארכת מועד להישפט וטענת "עיוות דין"** הסעיפים המרכזיים הרלוונטיים לבחינת הבקשה הם סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") וסעיף 229(ה) לחסד"פ. * **סעיף 230 לחסד"פ** קובע כי בית המשפט רשאי לקיים משפט גם אם אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים שבסעיף 229(ה) לחסד"פ, או מ"נימוקים מיוחדים" שיפורטו בהחלטת בית המשפט. * **סעיף 229(ה) לחסד"פ** מתייחס לבקשה שהוגשה לאחר המועדים הקבועים, ומאפשר לתובע לדון בה אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ומנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה. * **סעיף 229(א) לחסד"פ** מגדיר את המועדים להגשת בקשה להישפט (90 ימים מיום ההמצאה) או בקשה לביטול ההודעה (30 ימים מיום ההמצאה, או 90 ימים במקרה של טענת "מי נהג"). הפסיקה, כפי שמודגמת ברע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נ' עיריית תל אביב וברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם, מבחינה בין שיקולים להארכת מועד להישפט לבין חשש ל"עיוות דין". * **שיקולים להארכת מועד:** על המבקש להוכיח התקיימותם של שני תנאים אפשריים: 1. **נימוק של ממש לאי-התייצבות/הגשת בקשה במועד:** פגמים פרוצדורליים או נסיבות שלא היו תלויות במבקש ומנעו ממנו לפעול במועד. שכחה של מועד הדיון או טעות משרדית אינן מספיקות כשלעצמן. 2. **חשש לעיוות דין:** מצב שבו אי-היעתרות לבקשה עלולה להוביל לתוצאה שאינה צודקת באופן מהותי, למשל, אם ברור לחלוטין שהנאשם לא ביצע את העבירה. * **עיוות דין:** הפסיקה מפרשת את המונח "עיוות דין" כמקרה שבו תוצאת המשפט הייתה יכולה להיות שונה עקב פגם בהליך, או פגם פרוצדורלי כה חמור עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין. טענות כלליות בדבר עיוות דין, ללא תשתית ראייתית מספקת, אינן מספיקות. טענות בדבר אי-קבלת זימון בדואר נבחנות בקפידה, ונדרשים תימוכין ממשיים. גם טענה בדבר טעות בזיהוי הנהג אינה מקימה כשלעצמה עיוות דין, אם אינה מבוססת דיה (כפי שנלמד מההפניות לעניין סמארה). **2. יישום הדין לנסיבות המקרה:** בית המשפט דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט, תוך ניתוח מפורט של השיקולים הרלוונטיים: * **שיהוי בהגשת הבקשה:** בית המשפט מציין כי המבקש לא הציג כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה. גם אם נניח כי חלה "שגגת קולמוס" בציון תאריך הגשת הבקשה הקודמת (יולי 2022), הרי שהבקשה הנוכחית הוגשה למעלה משנתיים לאחר מכן, ולמעלה משנתיים ממועד קבלת התגובה ממפנ"א. * **חובת הבעלים הרשום של הרכב:** המבקש, כבעלים הרשום של הרכב, מאפשר לבני משפחתו להשתמש בו. בית המשפט קובע כי במצב זה, מוטלת עליו "חובה מוגברת" לפעול בסד הזמנים הקבוע בחוק. העובדה ש"כל הדו"חות מגיעים רק על שמי למרות שלא אני מבצע" מטילה עליו אחריות לתיקון המצב. * **פירעון הודעת התשלום:** פירעון הודעת התשלום ביום 12.10.2023 (לפי התביעה) מוסיף לחובתו של המבקש. בית המשפט קובע כי לא עלה בידי המבקש להצדיק את הגשת הבקשה לאחר פירעון ההודעה, קרוב לשנתיים לאחר מכן. * **חשש לעיוות דין:** בית המשפט קובע כי המבקש לא ביסס טענה מספקת בדבר חשש לעיוות דין. אמנם הוא טוען כי אביו נהג ברכב, אך אין בכך די, במיוחד לאור העובדה שהמבקש אינו מציג ראיות או נימוקים מיוחדים לכך (כגון תצהיר אביו המפרט נסיבות). בנוסף, בית המשפט מביע ספק לגבי ידיעת המבקש בוודאות זהות הנהג זמן כה רב לאחר האירוע, כאשר מספר בני משפחה משתמשים ברכב. * **השלכות תשלום הקנס – חלוטות ההרשעה:** בית המשפט מתייחס להשלכות תשלום הקנס, ומפנה לסעיף 228(ח) לחסד"פ. לפי סעיף זה, תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, אלא אם כן בית המשפט החליט לקיים את המשפט באיחור. הפסיקה (ע"פ 2304/19, עפת (חי') 24804-06-24) קובעת כי מששולם הקנס, רואים בכך הודאה חלוטה, ו"חזרה מהודיה" אפשרית רק "מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 153(א) לחסד"פ). בית המשפט קבע כי לא הוצג כל "טעם מיוחד" להצדקת התרת חזרתו של המבקש מהודייתו על דרך פירעון הודעת התשלום. נדחות טענות כלליות כגון טעות, היסח הדעת או אי הבנת המשמעות המשפטית. **3. עקרונות משפטיים וחידושים:** * **פרשנות סעיף 230 לחסד"פ והפסיקה:** פסק הדין מדגים באופן ברור את הדרישות הפרוצדורליות הנוקשות להארכת מועד להישפט. בית המשפט מדגיש את הצורך ב"נימוקים מיוחדים" ולא רק בטענות כלליות. * **חובות הבעלים הרשום של הרכב:** הדגש על "חובה מוגברת" המוטלת על בעלים רשום של רכב, כאשר מספר אנשים משתמשים בו, מהווה חיזוק לעיקרון האחריות. הדבר מחייב זהירות ופעולה יזומה במקרים של קבלת הודעות תשלום שגויות. * **השלכות תשלום דוח תעבורה:** פסק הדין מחזק את ההלכה כי תשלום דוח תעבורה מהווה הודאה חלוטה באשמה, ופתיחת ההליך מחדש לאחר מכן אפשרית רק בנסיבות חריגות ביותר ("נימוקים מיוחדים"). הדבר נועד להבטיח ודאות ויציבות משפטית. * **הבחנה בין הארכת מועד לעיוות דין:** פסק הדין מחדד את ההבחנה בין בקשה להארכת מועד (המתמקדת בשאלת קיום המועדים והסיבות לאיחור) לבין טענה לעיוות דין (המתמקדת בשאלת צדקת התוצאה המשפטית). במקרה זה, שני המבחנים לא התקיימו. * **תקפות אישור המסירה:** בית המשפט מציין כי עיון באישור המסירה שנסרק מלמד על קושי רב בהבנת תוכנו, אך הדבר לא השפיע על ההחלטה, ככל הנראה משום שהמבקש לא התבסס על טענת אי-מסירה באופן מהותי, אלא על טענות אחרות. **סיכום:** בית המשפט השלום לתעבורה דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט, תוך שהוא מיישם את הוראות הדין והפסיקה הרלוונטיים. נפסק כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומם של "נימוקים מיוחדים" להארכת המועד, ולא ביסס חשש לעיוות דין. בנוסף, בית המשפט הדגיש את ההשלכות החלוטות של תשלום הודעת התשלום, ואת העובדה שלא הוצגו כל "נימוקים מיוחדים" המצדיקים התרת חזרה מהודיית המבקש.