ע"פ 1258/90

תקציר

המערער וקרוב משפחתו הורשעו ברצח וערערו על ההחלטה, אך בית המשפט העליון דחה את הערעור. הראיות הראו כי הם הגיעו לביתו של הקורבן ובסופו של דבר הרגו אותו בחנק. ההרשעה התבססה על הודעתו של המערער במשטרה ודברי שותפו לפשע, לאחר שעדויותיהם בבית המשפט סתרו את גרסאותיהם הקודמות. בית המשפט העדיף את ההצהרות הקודמות, ומצא אותן אמינות יותר ועולות בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות. נטען כי היה על בית המשפט להעדיף את עדותו של המערער, כי לא היה מקום להשתמש בהודעת השותף במשטרה נגדו, וכי הוא לא היה אחראי למעשיו של שותפו אשר חרגו מתכניתם הראשונית. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי הסתירות בעדויות אינן שוללות את ערכן של האמירות הקודמות. עוד נקבע כי על הסניגור לדעת כי ניתן להשתמש בדברי השותף כנגד המערער, וכי מעשיו של המערער מהווים רצח בכוונה תחילה לפי חוק העונשין. בנוסף, מצא בית המשפט כי המערער היה מודע לסכנה שמעשיו מהווים לחיי הקורבן, ובכך ביסס את כוונת הזדון הנדרשת. השופט גולדברג הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, החלטה שהשופט ברק והשופט א' מצאו מוסכמת איתה.