ע"א 389/75

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בהתחייבות להלוואת מלחמה לפי חוק הלוואת שבח מקרקעין תשל"ד-1974 וסובב סביב פרשנות הדינים הנוגעים למיסוי ולהלוואות בישראל. בית המשפט העליון קבע כי יש להבחין בין הוראות הקובעות את שיעורי המס, לרבות אלה המדרגות, לבין הוראות הפטורות ממס. בית המשפט קבע, כי המערער, שמכר זכות במקרקעין בתקופה הנקובה וחווה רווח הון, היה חייב בתשלום הלוואה לפי חוק הלוואת מלחמה לשבח מקרקעין, למרות היותו פטור ממס שבח בשל משך הזמן שהיה בבעלותו הנכס. הסיבה לכך היא שהחוקים המטילים הלוואות מחשבים את שיעור ההלוואה כאחוז מרווח ההון עצמו, ולא את המס המשולם עליו. לדברי בית המשפט, המחוקק התכוון שנטל ההלוואה יהיה בלתי תלוי בשיעור המס. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי חיובו של חוק הלוואה לשבח מקרקעין מותנה בקיומם של רווחי הון לפי חוק מס שבח, בעוד שהפטור ממס שבח אינו משפיע על ההלוואה. פסק הדין ציטט גם פסיקות קודמות של בית המשפט העליון הנוגעות לפטורים ממס ופירש את החוקים הרלוונטיים, לרבות חוק הלוואות מלחמה לשבח מקרקעין, חוק מס שבח, פקודת מס הכנסה, חוק לווה בטוחה וחוק חיסכון מילווה. בית המשפט הדגיש כי לחוקים השונים הוראות משלהם לפטורים ויש לפרשם באופן עצמאי. במקרה דנן, חובתה של המערערת לשלם הלוואת מלחמה הייתה קשורה במישרין להשבחה ממכירת מקרקעין ולא הותנתה במעמדה כשבח החייב במס לפי חוק מס שבח מקרקעין. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את אחריותו של המערער לשלם את הלוואת המלחמה, לרבות הוצאות בסך 500 לירות בגין ערעורו של המשיב.