ת"א 41071-03-16

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תיק הפקעת מקרקעין, שבו על בית המשפט לקבוע את הפיצויים שהמדינה חייבת לצדדים המופקעים. על פי פקודת הקרקעות, מטרת הפיצויים היא להעמיד את המופקעים במצב בו היו נמצאים אלמלא ההפקעה, תוך הימנעות מכל הפסד כספי או רווח כספי. הפיצוי בגין מקרקעין שהופקעו מחושב על פי שווי ההון הנומינלי של הקרקע, הנקבע על ידי בחינת עסקאות בפועל בשוק החופשי. בנוסף, מתווסף רכיב "פורה" לחישוב הזמן שחלף בין ההפקעה להעברת החזקה, ומפצה את המופקעים על אובדן החזקתם. התובעים והנתבעים לא הסכימו על אופן חישוב "דמי החכירה האבודים", שבית המשפט פותר בכך שהוא מקבל את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין טבר כדרך הראויה. המשמעות היא קביעת הפיצוי עבור דונם המגורים הראשון בשיעור של 5% ויתרת הקרקע בשיעור של 3.25%. באשר לשווי המשתנה השנתי של הקרקע, בית המשפט מצדד בחוות הדעת של אדלשטיין לגבי החלק למגורים, ומוצא אותה סבירה ונתמכת כראוי בעסקאות השוואתיות. המדינה הסכימה לאמץ את הערכים שהציע המומחה מטעם התובעים, זייד, לחלק החקלאי, ובית המשפט מקבל זאת לצורך חישוב דמי החכירה האבודים. עוד קובע פסק הדין כי תשלום הפיצויים מותנה בהצגת תצהירי זיהוי. כמו כן, בית המשפט פוסק הוצאות משפט בשיעור של 15% בתוספת מע"מ על סכום הפיצוי הכולל, ודוחה את תביעת התובעים להוצאות גבוהות יותר בשל טענותיהם המוגזמות והתנהלותם הרשלנית במהלך ההליך. החישוב ייעשה עד למועד הגשת התביעה, כאשר לאחר מכן יצטברו הפרשי הצמדה ואינטרסים נוספים. לבסוף מציין פסק הדין כי הסכמת המדינה לקבל את הוצאות התובעים ושיעורי התשואה המקובלים הופכים את התנגדות התובעים לבלתי סבירה, מה גם שהם בזבזו זמן שיפוטי.