ע"א 201/62

תקציר

פסק הדין עוסק בחוקיות פיטורי עובדת בהריון, ובסמכותו של שר העבודה לתת היתר בדיעבד לפיטורים כאלה. המערערת, חנה כהן, עבדה כתופרת אצל המשיב, ידידיה זרז'בסקי, במשך חמש שנים. זרז'בסקי הודיעה לכהן בעל פה על פיטוריה ביולי 1958, דבר שלטענת כהן היה בלתי חוקי מאחר שהייתה בהריון באותה עת. כהן תבע את זרז'בסקי על שכר ופיצויים בגין הלנת שכר. בית משפט השלום הורה לזרז'בסקי לשלם אותם במלואם, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו לאחר ששר העבודה אישר לזרז'בסקי לפטר את כהן בדיעבד. כהן ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי אישורו של שר העבודה הוא ראיה רלוונטית לקביעת תוקפו של פיטורים. ידיעה על הריונה של עובדת אינה תנאי מוקדם לכך שפיטורי מעסיק אינם חוקיים. שר העבודה רשאי לתת היתר בדיעבד לפיטורים, המתיר את המעשה, גם אם המעביד לא ידע על ההיריון באותה עת. זאת משום שכוונת החוק היא להגן על עובדות בהריון, ואיסור מוחלט על פיטורים – המחייב ידיעה על הריון – לא יהיה יעיל. התוצאה ה"אזרחית" של הגנה על העובד היא המטרה העיקרית של החוק, למרות שיש השלכה פלילית להפרתו. לפיכך, פיטוריו של כהן היו בלתי חוקיים ללא רשות, אך אישורו בדיעבד של השר הופך אותו לתקף מיום הפיטורים. עם זאת, העיכוב הארוך בטיפול בבקשת ההרשאה הוא מצער. בית המשפט מורה לזרז'בסקי לשלם את שכרו של כהן מיום הפיטורים ועד למתן האישור, בתוספת פיצויים וריבית. ערעורו של כהן נדחה, וזרז'בסקי אמור לשלם לכהן את שכר טרחתו עבור כל שלוש ערכאות המשפט.